שלו ברנס ז"ל

בנם הבכור של אווה ואבשלום. נולד ביום כ"ג בסיוון תשס"ג (22.6.2003) במושב כפר ברוך בעמק יזרעאל. אח לרון ומאי. שמו ניתן לו על ידי אימו, שלדבריה חוותה תשעה ירחים של רוגע ושלווה עד לידתו.

שלֵו גדל בכפר ברוך בבית חם ואוהב. היה ילד יפהפה, סקרן וערני. אהב מילדות להרכיב ולתקן חפצים וניחן בחוש טכני ובידי זהב. התחנך בגן הילדים בקיבוץ גבת, בבית הספר היסודי במושב נהלל ובתיכון "ויצו נהלל", במגמה העיונית. על שקידתו ועל הישגיו הגבוהים בלימודים זכה לתעודת הצטיינות.

נער שקט, כריזמטי ונעים הליכות, שהקרין שלווה וביטחון על הסובבים אותו. כיבד ואהב את הוריו, והיה אח מסור ומגונן לשני אחיו. בלט באופיו החזק והיציב, בבגרותו ובחוכמתו. חבר אמת, איש סוד, שתמיד הקיפו אותו חברים רבים שביקשו את קרבתו. ידע לחבר בין אנשים, ללכד את כולם, וגם זרים היו מתקרבים זה לזה בזכותו. הנהיג את חבריו בתבונה רבה, ושמר על צניעות ואיפוק שאפיינו את התנהלותו כולה. "הוא היה בחור מוביל בדרכו השקטה", אמרה אימו.

שמר על קשרים הדוקים עם המשפחה המורחבת, הסבים, הדודים ובני הדודים, וביקר אותם לעיתים קרובות. חונך לאהבת הזולת ולהתנדבות למען הכלל, ויישם ערכים אלה בנתינה ובמתן עזרה בשעת הצורך. כשמישהו ממכריו או מבני משפחתו נזקק לסיוע, שלו היה הראשון שנחלץ לעזרתו, בלי לחשוב פעמיים.

גדל על המורשת הצבאית של סבו, שסיים את שירותו בצה"ל בדרגת סגן-אלוף, והושפע מזיכרונותיו של אביו, לוחם בגדוד 13 של חטיבת "גולני", ושל דודו, לוחם בסיירת "גולני". הוטמעו בו ערכים של אהבת המולדת, רוח הקרב וקידוש השם, והוא חלם להיות לוחם ב"גולני" ולהגן על המדינה.

עם סיום לימודיו בתיכון התגייס לצה"ל ביום 9.12.2021 ושירת בחטיבת "גולני", בגדוד 13 ("גדעון"), פלוגה מבצעית ג' ("טורפי הלילה"), מחלקת "אלון". עבר קורס נהיגה בנמ"ר, נגמ"ש "מרכבה" – רכב קרבי משוריין, המבוסס על השלדה של טנק "המרכבה". סיים את הקורס בהצטיינות. בהמשך שירת גם כנהג "סוואנה" מבצעי, רכב המאפשר לנייד לוחמים כדי להגיב במהירות בזמן לחימה.

שירת תקופה ארוכה בגבול הצפוני של המדינה, ועל כך קיבל תעודת הצטיינות (מצטיין גדודי, סוף תעסוקה מבצעית 769). הועבר ליהודה ושומרון, ופעל בין השאר בעיירה חווארה מדרום לשכם. עם סיום שירותו שם, עבר לשרת בגבול עזה, שנחשב "קו שקט", לדבריו. שובץ במוצב פגה (מגן בארי), כשלוש-מאות מטרים מהגבול עם רצועת עזה.

לכל אורך שירותו הצבאי נהנה שלו מהפעילות המבצעית, מהאתגרים שניצבו בפניו, ומההווי בפלוגה. נהג לומר שצריך להילחם "עד הניצחון". הרגיש מחויבות עצומה כלפי מפקדיו וכלפי חבריו, ופיתח קשרים אמיצים וחברויות קרובות. "'גולני' היה הבית הראשון, ואנחנו היינו הבית השני", אמרה אימו. "הוא היה יותר 'מורעל' ממני", הוסיף אביו, ששירת באותו גדוד. "הוא אהב מאוד את החבר'ה בבסיס, את החיים בבסיס".

הוריו היו מעורבים מאוד במהלך שירותו ועקבו אחר התקדמותו והישגיו. נהג לשתף את אביו בקורות אותו בצבא, לספר חוויות ולהתייעץ. אימו ליוותה אותו בדאגה במשך כל השנה ועשרה חודשים ששירת, ידעה את זמני תורנויות השמירה שלו, וכשהיה בתורנות, הקפידה להישאר ערה, כמוהו. בזמן שירותו קעקעה על ידיה תכנים הקשורים אל בנה, כמו המילים "עד הניצחון" שנהג לומר, סמל העץ של "גולני", תאריך הגיוס שלו, שם הפלוגה וכדומה. שלו, בתגובה, קעקע על גופו את המשפט: "גם כשמסתער קדימה, את איתי, יא אימא". האם מעידה שהקשר ביניהם היה עמוק, מתוך הבנה הדדית ובדיחות פרטיות, ששניהם חלקו זה עם זה.

במהלך שירותו התקרב שלו לדת, התפלל והניח תפילין. כל אימת שהזדמן לו, ביקר בבית הכנסת במושב כדי להשלים מניין, וייחס לכך חשיבות רבה. רב היישוב סיפר כי בכל פעם שנכנס לבית הכנסת, בפניו המאירות ובחיוכו הרחב, הוא האיר את בית הכנסת כולו.

כאשר יצא לחופשות בסופי שבוע, אהב לצאת עם חבריו לטיול באופנועי שטח. לפני הרכיבה, בימי שישי בבוקר, הם התאספו במקום קבוע ליד המושב, כדי לשתות קפה ולהשקיף אל שדות עמק יזרעאל הפרושים לפניהם. שלו לא ויתר אף פעם על הפגישה הזאת, על ההתרגעות בחיק הטבע, אחרי שבועות של שירות אינטנסיבי. גם אחיו הצעיר נדבק באהבה לאופנועים והתלווה אליו לטיולים.

לקראת ראש השנה תשפ"ד קנה שלו אופנוע משוכלל יותר, והזמין את אימו להצטרף לטיול השטח הבא שיערוך עם חבריו. הוא הספיק להכין את האופנוע לרכיבה ואחסן אותו ליד הבית.

בסוכות תשפ"ד נותרו לשלו ולחבריו שבועיים בלבד עד סיום השירות בבסיס פגה, ומעבר להמשך שירות באזור אחר.