עמיחי שמעון רובין ז"ל

עמיחי היה ילד שלישי מתוך שמונה, נולד וגדל בעכו, היינו חלק ממקימי גרעין תורני משימתי בעכו. עמיחי מהולדתו היה חלק מזה והיה שותף פעיל בחיי החברה והעשייה בעכו. הוא למד עד כיתה ו' בבית ספר נועם שבעיר . בחטיבה הוא למד בישיבת נחלת ישראל, ישיבה תיכונית שהייתה בכפר חסידים. לישיבה תיכונית עמיחי בחר בישיבה תיכונית סביבתית בנוף הגליל (שנסגרה בינתיים). ישיבה עם אופי דמוקרטי ועם טיולים וסיורים רבים. עם סיום לימודי התיכון המשיך לישיבה הגבוהה "בניין אריאל" שם בנה את עולמו הרוחני התורני.

עמיחי החליט לעשות שירות צבאי משמעותי והלך לגולני. גם שם, כל דבר שעשה עשה אותו עד הסוף. היה מחובר לשירות, לחברים במחלקה שלו במחלקות האחרות, למשימה. אמר שיהודי אם מסוגל – שיהיה לוחם ויגן על המדינה שלו. הלך לשרת בצבא מתוך תודעה מאד עמוקה של מחוייבות למה שהוא עושה ןאמונה בדרך. הוא היה בשוק שהכל קל לו. הוא לא היה הבן הכי חזק שבבית, וגם לא הרבה להתאמן לקראת הצבא. מה שגרם לו להצטיין הייתה הרוח שלו. היא זו שדחפה אותו להיות לוחם מצטיין ולעשות כל דבר עד הסוף כמו תמיד. במחברת שלו מצאנו שכתב: "חייב רוח, לדעת כבר מהשנייה הראשונה שאנחנו ננצח". הרוח הגדולה, עליה הוא כתב הייתה חלק ממנו בזמן שירותו הצבאי ובאה לידי ביטוי בקרב האחרון של חייו.

תכונותיו ואופיו

עמיחי היה אדם רגיש וחברותי. תמיד ראה את האחר וניסה לתת הרגשה נעימה לכל אחד. היה רואה את מי שמולו בגובה העיניים. כשראה מישהו עצוב/ עצבני היה ניגש, מדבר, מנסה לעזור או להרגיע. מספר חבר שהגיע לבית הספר היסודי בכיתה ד' מעיר אחרת. בהפסקה הוא עמד לבדו בצד. עמיחי, שלמד בכיתה אחרת, שם לב  לכך, ניגש אליו, שאל מי הוא והכניס אותו למשחק הכדורגל. כך הוא דאג למי שסביבו.

המורה שלו סיפר שאת מרבית הבקרים בשנות התיכון הוא בילה בשינה. מתי הוא כן קם בזמן? בבקרים של התורנות. אז הוא היה קם בזמן כדי שחס ושלום אף אחד לא יפגע בגלל השינה שלו! כשהיו עורכים ארוחות לילה במטבח הישיבה ידעו תמיד מתי הוא היה שותף לפשיטות האלה – כשהמטבח הושאר מתוקתק ונקי.

כשהיה בישיבה בפתח תקווה הוא היה דמות מרכזת וחברותית. הכירו אותו אנשים שונים ממרכז העיר, זה היה הירקן, איש הפלאפל, הרבנית המבוגרת, כולם ידעו מי הוא. תמיד האיר פנים לכולם. אצל הירקן בפתח תקווה במרכז העיר – יש תמונת קנבס גדולה שתלויה אצלו. הוא היווה מודל עבורו.
גם בצבא, היה דוחף, מעודד. תומך, סוחף אחריו את כולם. הגענו למסע כומתה בסוף, ולא הבנו איך כולם מכירים אותו – "רובין, רובין". כולם נגשו אליו. ראינו את זה. זו הייתה תכונה מרכזית.

במחברת שנמצאה בתיק שליווה את שרותו הצבאי מצאנו שכתב "לשים לב קודם כל לאדם שמולי, בין אם חבר/מפקד/מדריכה ולהתייחס בכבוד". זה נכתב בעמוד הראשון של המחברת, בשורה הראשונה. מוטו של חייו.

משפט נוסף שנמצא במחברת ומעיד על אופיו כחבר: "החלטה שאין גולנצ'יקית ממנה – שחברים שלי לפני"

היה ילד של אמת. תמיד חתר לאמת. כשהתחבר למשהו – עשה אותו הכי טוב שהיה יכול. כך היה לאורך חייו. כשסיים שמינית והיה צריך להחליט על המשך דרכו הוא חיפש מקום בו יוכל לברר את דרכו האמונית. העובדה שהוא גדל בבית דתי לא הבטיחה דבר. הוא לא הסתפק בכך שגדל בבית דתי. הוא רצה לבחור בדרך חייו מתוך חיבור, אמונה מלאה ושלימה שמבוססת על לימוד וידע. הוא בחר ללמוד בישיבה גבוהה כדי לחפש את האמת, ואם לא ימצא אותה – "אצלי הכל או כלום" הוא אמר. עמיחי למד בישיבה ארבע שנים, במהלכן הוא מצא את דרך התורה כאמת והיה מחובר לתורה ולאמונה!

תכונה נוספת שאפיינה אותו היא הענווה. מעולם לא החזיק מעצמו ולא חשב שהוא מיוחד במשהו. הוא הכיר בערכו וידע במה הוא טוב אבל לא נתן לידיעותיו וכישרונותיו הרבים לפגוע בפשטות שהייתה חלק ממנו. לכולם היה מקום לידו וכולם הרגישו טוב בנוכחותו. הייתה בו פשטות, הוא לא ראה את עצמו מעל כולם בשום דבר. היה היה מאד חכם ולוחם מצטיין אבל אף פעם לא ראה עצמו ככזה.

היה לו קשר קרוב עם המ"מ בטירונות מהר מאד הם הפכו להיות חברים טובים מאד וקרובים. כשחבריו החיילים סיפרו לנו את זה שאלנו אותם אם לא קינאו בו. הם אמרו שאי אפשר היה לקנא ברובין. הוא אף פעם לא תפס מקום של אף אחד אחר.

עמיחי היה נגביסט מקצועי ומצטיין. הוא הצליח מאד באימונים אך הוא לא הרבה לספר על כך כדי לא להתגאות.

לאחר סיום ההכשרה הגדוד עלה לקו מסביב לרצועת עזה. עמיחי היה בחודשיים וחצי האחרונים במוצב מו"פ דרום שקרוב לכיסופים.

לאורך התקופה הזו עמיחי דיבר הרבה על כך שתהיה מלחמה. היה מתוסכל שיש מחבלים על הגדרות ושאנחנו כמדינה ריבונית לא עושים דבר. הוא רצה לקחת חלק במלחמה כשתפרוץ והיה בטוח שתפרוץ כזו.

חבר שאל אותו- תגיד עמיחי, אתה כל הזמן מדבר על המלחמה, אתה לא מפחד? במלחמה אפשר למות, אפשר לאבד הכל. עמיחי ענה לו  "בטח שאני מפחד. אבל אם אני צריך למסור נפש בשביל עם ישראל, אני אעשה זאת. בשביל זה אני מוכן לאבד את הכל".

הנצחות:
הילדים בבית רצו להמשיך את האור שלו. לכבוד יום ההולדת שלו שחל בי"א באייר עשינו קמפיין לאיסוף מעשים טובים שקוראים לו ממשיכים את אורו. נכנסים ללינק ובוחרים מעשים טובים. דבר ראשון היה לחתום על כרטיס אד"י מתוך חיבור לתרומת האיברים.מעל 200 איש חתמו על כרטיס אד"י בשבוע הראשון מאז שזה יצא לאור. https://givechak.co.il/63337#topsection

בנוסף, ביום ההולדת שלו הכנסנו ספר תורה לזכרו למכינה הקדם צבאית בעכו. הכנסת ספר התורה הייתה המשך ישיר לחיי התורה של עמיחי. לאחר שנהרג מצאנו בחדרו קלסרים מלאים בדברי תורה. אנו מוציאים מידי שבוע דף פרשת שבוע מכתביו.

אנחנו משתדלים להגיע למקומות שמבקשים ולדבר על עמיחי, תכונותיו, וסיפור הגבורה שלו.
מעבר לרצון שלי כאמא שיכירו את הבן שלי ישנה מטרה עליונה יותר וחשובה יותר. אנחנו רוצים שאנשים ירצו לקחת משהו מתכונותיו ולהמשיך משהו מדרכו. מהמשובים שאנו מקבלים אנו מבינים שזה גורם לילדים נוער וגם למבוגרים לרצות להיות טובים יותר.
ומה אנחנו רוצים? שנהיה טובים יותר אחד לשני.

אמת -תמיד להיות מחובר לאמת גדולה.

מסירות נפש- "למות על קידוש השם זה יותר חשוב. עבור זה אני מוכן לאבד את הכל".

״בטח שאני מפחד. אבל אם אני צריך למסור נפש בשביל עם ישראל, אני אעשה זאת״.

כתבות באינטרנט: כתבה במגזין ״שביעי״ על עמיחי; גיבור בחייו ובמותו: סיפור הגבורה של סמל עמיחי רובין ז"ל שנפל ואיבריו נתרמו ל-5 אנשים; מפגש מרגש עד דמעות: הוריו של החייל עמיחי רובין ז"ל פגשו את רפאל שקיבל את אונת הכבד שלו; חג ראשון ללא עמיחי ז"ל: "לא נשאיר כיסא ריק ליד השולחן"; רב"ט עמיחי רובין נלחם במחבלים עד מוות, חמישה זוכים לחיות בזכותו; אתר הנצחה

הספד מפי דובי, מחנך של עמיחי:

עמיחי. איך מדברים על מישהו שהיה חלק כל כך מהותי של החיים שלך בצורה כל כך אינטנסיבית במשך ארבע שנים? כל דבר שאומר יחטא לאמת ולעצמה שהיית עמיחי.

אני יכול לומר שלמרות שזו הייתה התמודדות להעיר אותך ללימודים בבוקר, לא היה מצב שהיית משאיר את תורנות המטבח לחבר.

אני יכול לומר שהיית הג'וקר שלי. אם היה לי תלמיד שהיה לו קושי חברתי משמעותי, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לוודא שזה יגיע אליך, וזו כבר לא תהיה בעיה שלי. זה יטופל.

אני יכול לומר שאני לא מכיר תלמיד שלא הגדיר אותך כחבר. לא היה ספק שאתה לב ליבה של החברה בישיבה.

אני יכול לדבר על זה שישבת כיסא לידי בבית המדרש ברוב שנותינו בישיבה וניהלת איתי אינספור שיחות אמוניות ופילוסופיות. שעכשיו אני מבין עד כמה זה היה ייחודי לקשר שלנו. היום כל כך קשה לי שהשיחות הללו חקוקות אצלי רק כחוויה, ואני לא יכול לתמלל אותן.

אני יכול לספר על החיות והעצמה ששידרת, וזה אומר המון, כי קיבלתי אותך בתקופת התיכון, התקופה בה, כמו רוב התיכוניסטים שלימדתי, עשית מאמצים עילאיים להחביא את החיות הזו במיטה.

אני יכול לספר על ההחלטה שלך בסוף החמישית להשלים את מה שלא למדת כל השנה, ולסיים בפחות משבוע את מסכת ברכות בלימוד משותף בשעות הקטנות של הלילה, ואת איך שהחוויה הזו חזרה על עצמה שנה אחרי שנה.

אני יכול לדבר על הסיורים והסדנאות, בהם הרשית לעצמך, לכמה שעות, להראות את העוצמות שבך. היית עוזר, ומנהיג ומוביל וחי.

אני יכול לדבר על כל יום שלמרות שהתקשית לקום בבוקר, לא היית מוותר לעצמך והיית מגיע לבית המדרש כדי להניח תפילין ולהתפלל ברצינות. לא כלאחר יד.

אני יכול לדבר על החינניות שבה היית יודע לעקוץ. תמיד לעניין. תמיד מעורר מחשבה. תמיד מכבד.

על האמת שבך. אי אפשר היה לסבן אותך עם חצאי אמיתות.

על הקשר עם המדריכים, הטבחים, המנקים, ואנשי המנהלה.

על הכבוד העצום שהראית להורים, ולמחנכים, גם אם לא הסכמת איתם.

אבל כמו שאמרתי, המילים האלה, לעולם לא יעשו צדק איתך עמיחי.

כששמעתי שעמיחי נפצע ואז מת מפצעיו באסון הכבד שפקד אותנו בשמחת תורה, חשתי מועקה כבידה. איך עמיחי יכול להיות קשור לכזה מקרה של מוות?

ואז התחילו להגיע הסיפורים. על הסתערות, אחריות, רעות, גבורה, ועוצמה.

עכשיו כבר ברור איך דבר כזה יכול היה לקרות. זה קרה בגלל שאתה עמיחי.

הכאב נשאר, אבל אין לתאר את הגאווה שממלאת אותי בילד שחינכתי במשך ארבע שנים.

עמיחי שלי, אני אוהב, מתגעגע, וגאה. דובי