עילי זיסר ז"ל

הוא היה בן הזקונים להוריו דני וורד, ואח קטן של עידו, ליאור ונועם. האח הקטן, אבל נדמה שבמשפחתו לגמרי מבינים שזכו שאיש גדול חי ביניהם.

מי שהכיר את עילי לא הופתע לשמוע על סיפור גבורתו, הוא תמיד הצטיין: בלימודים, בשירות הצבאי, בקורס הקצינים ובכל דבר שנגע בו בחייו.
אבל מה שחוזר שוב ושוב אצל כל מי שהכיר אותו – זו לא ההתרשמות מההצטיינות, אלא מהצניעות. כששאלתי את עידו, אחיו של עילי, מה הדבר שאפיין את עילי יותר מכל, הוא ענה מיד "והצנע לכת". הבחור הצעיר, שאישר תכניות מול אלופים והצטיין בכל דבר שנגע בו – מיעט במילים, נמנע מכל גאוותנות וגרם לאנשים ללכת אחריו ולאהוב אותו דווקא בגלל הנועם, השקט והענווה שלו. עילי אהב אנשים והם אהבו אותו.

הוא לא היה הכי טוב כי הרגיש שהוא בתחרות עם מישהו. להיפך, הוא פינה מקום לאחרים ועזר לאחרים. הוא פשוט בחר מול עצמו לחיות בסטנדרטים הגבוהים ביותר. היה לו חשוב להיות הגרסה הכי טובה של עצמו, ולא ביחס לאחרים. ככה, בפשטות, ברצינות ובשקט.