עידו אפל

בנם של הדס ויגאל. נולד ביום כ"ה באייר תשס"ג (27.5.2003) במושב צופר שבערבה התיכונה. אח קטן לאביה, יעל ורוני, אח גדול לגליה ואוריין.

עידו גדל והתחנך בצופר, למד בבית ספר יסודי מקומי ובתיכון האזורי. ילד חכם, רגיש, סקרן, שובב ומוכשר, עם שיער ג'ינג'י-זהוב שייחד אותו וגרם לו לבלוט בנוף.

מילדות היה עצמאי מאוד וכבר בגיל שלוש רכב לבד על אופניו והגיע כמעט לכל מקום במושב. בשנותיו הראשונות, נהג להיעלם להוריו בכל טיול או יציאה מהמושב, אך תמיד ניתן היה למצוא אותו במהירות בזכות השיער הכתום שבצבץ ובלט. סיפור אופייני קרה בזמן בילוי משפחתי על חוף הים באילת. עידו נעלם, כולם התחילו לחפש אותו, ובעודם דואגים וחוששים, הוא ישב ושיחק בשלווה עם חבר חדש שהכיר על החוף. ליתר ביטחון, החלה אימו, הדס, לכתוב את מספר הטלפון שלה על ידו לפני כל יציאה משפחתית מהמושב.

עידו ניחן בידי זהב ובחוש טכני מפותח, אהב אופנועים, רכבי שטח פתוחים וכל כלי בעל גלגלים מסתובבים, וכבר בגיל שמונה רכב על אופנוע משלו בשבילי המדבר.

אביו, יגאל, זיהה את כישרונו כבר כשהיה נער ומהר מאוד עידו הפך ליד ימינו ועזר לו לתקן ולשפץ רכבים במוסך שבבעלותו. הוא היה יצירתי ופרקטי, "הנדימן" שידיו דיברו בעד עצמן. את האופנוע שעליו רכב וחרש איתו את המדבר, תיקן תמיד במו ידיו. בנוסף, נהג לתקן כלי עבודה ולהקים תפאורות למסיבות. השטח, המוסך ופעילויות הנוער שאחרי שעות הלימודים היו המקומות שבהם פרח, התבטא והתעצב.

ידי הזהב שלו באו לידי ביטוי גם בכישרון בישול ואפייה. חבריו מספרים על הפנקייקים המטורפים שנהג להכין בשטח ועל עוגיות השוקולד שאפה עבורם. בזכות המאכלים שהכין ונטייתו לדאוג לחבריו, זכה מהם לכינוי "האמא של החבורה", אך רצונו לתת ולפנק לא נשאר בגבולות הקבוצה שבה גדל. גם חבריו של אביו מהמילואים, שהגיעו מדי שנה לטיול מסורתי במדבר, ידעו שלא משנה איפה יהיו בשטח – עידו ידאג להגיע אליהם עם חלות טריות, בדיוק בזמן לשקשוקה.

עם תום לימודיו בתיכון, התנדב לשנת שירות בחוות נוער של ארגון "השומר החדש" בצפון רמת הגולן, וגם שם בלט בכישרונו. הוא הקים גינה קהילתית עם חניכיו, שימש כאב הבית בקומונה ונהג לתקן כל תקלה ולמצוא פתרונות מגוונים ויצירתיים לכל בעיה.

במהלך שנת השירות הכיר את בת זוגו מאיה (מייקי), והשניים אהבו זה את זו בכל ליבם.

לעידו היו ראש זהב, ידי זהב ולב זהב, אוהב ומיוחד, שנגלה לכל מי שפגש ולו לרגע קצר. הוא היה איש שיחה סוחף, ידע להתחבר לכל אחד, ראה אנשים בדרך עמוקה ובעין טובה, והפגין פתיחות נדירה, יכולת הכלה ותבונה שאפשרה לו לומר לכל אדם בדיוק את מה שחיזק אותו.

במשפחה, זכה לכינוי "הבורג" – החלק הכי חשוב במערכת, זה שמחבר הכול. תמיד חיבר ואיחד בין כולם, היה משפחתי מאוד ושמר על קשר חזק עם אחיותיו. הוא הכיר אותן ודאג להן, הצליח להבין ולסייע לכל אחת לפי צרכיה והיה להן לעוגן.

בחבורה עמה גדל במושב, הוא היה הלב והמרכז, זה שכיף לדבר ולהתייעץ איתו, שיודע להגיד את הדבר הנכון תמיד ולהיות החבר הכי טוב של כולם יחד ושל כל אחד לחוד. גם בקומונה בשנת השירות, הצליח לגעת בלבבות של כולם. עבור חניכיו שימש כאח גדול, היווה עבורם מקום בטוח ומודל להערצה. במבט אחד, ידע להשרות רוגע כאומר: "לא צריך לחשוב יותר מדי, הדברים הרבה יותר פשוטים מכפי שהם נראים, צריך פשוט לזרום".

ההומור השנון והייחודי שלו והחיוך ששכן דרך קבע על פניו גרמו לכולם לחייך בנוכחותו. כשמישהו בקרבתו היה מדוכדך, אפשר היה לסמוך על עידו שיידע איך לעודד ולשפר את מצב הרוח.

המדבר שבו גדל היה אהבתו הגדולה, הוא הכיר כל פינה, בילה לילות רבים בשינה תחת כיפת השמיים וידע לפלס את דרכו בבטחה בחשכה מוחלטת ובכל מזג אוויר. תמיד סייר וטייל בשטח, לבדו ועם חברים, ובכל הזדמנות הגיע לתת יד למי שנזקקו לחילוץ ולעזרה, גם אם התביישו לבקש.

ב-12.12.2022 התגייס לצה"ל ושירת במחלקת לו"ז (לוחמה זעירה) של הפלוגה הרובאית בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. הוא היה לוחם מקצועי ומיומן, חכם, יצירתי ובעל יכולות יוצאות דופן. לכל משימה שקיבל, ניגש חדור מטרה ומלא במוטיבציה, וביצע אותה ברמה הגבוהה ביותר.

חבריו סיפרו שהיה חבר אמיתי, וקראו לו "ילד זהב". תמיד ידע להיות שם עבור חבריו ולדחוף אותם קדימה, ושמר על אכפתיות, חיוביות וחיוך גם ברגעים המאתגרים.

חלומו הגדול היה לטוס אחרי השחרור לארה"ב כדי לעבוד במוסכים, לצבור ידע וניסיון, ולחזור לארץ כדי לבנות מוסך לשחזור רכבים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עידו היה בין הכוחות הראשונים שלקחו חלק בלחימה הקרקעית ברצועת עזה. שניים מחבריו הטובים ביותר, סמל ראשון גלי שקותאי וסמל ראשון רואי אליאס שגדלו יחד איתו במושב, נפלו במלחמה, והוא עצמו נפצע בשלב מוקדם שלה, אך למרות הפציעה והאבל הכבד, התעקש לחזור להילחם לצד חבריו לצוות.

לאורך חודשים ארוכים של לחימה, הוכיח שוב ושוב את יכולותיו הגבוהות בתחום הטכני, וחבריו לפלוגה נהגו לומר ש"עידו הביא את החשמל לעזה". לדבריהם, הוא הצליח להפוך הכול לאפשרי – בנה מטענים למכשירים, הרכיב מאווררים וידע להציע פתרונות יעילים ומהירים למורכבויות שונות בפעילות המבצעית. בשלב מסוים של הלחימה, קודם לתפקיד מש"ק קשר בחוליית המ"פ, תפקיד שהסב לו גאווה רבה ותחושת משמעות גדולה.

תת אלוף אילן, ממפקדי המפקדה הקדמית של חטיבת הנח"ל במלחמה, סיפר: "זכיתי להכיר אותך בעזה, בין הערכת מצב אחת לשנייה… התרשמתי מהאופי השמח והאופטימי שבו אתה לוקח את החיים ביומיום… הצלחת להיות קרן אור גם עבורי".

את יום הולדתו העשרים ואחת חגג בשטח, בלב רצועת עזה ב-27.5.2024. משפחתו הקדישה לו שיר ברדיו והצליחה לוודא שישמע אותו. מאוחר יותר אמר להם כמה הוא מעריך את זה, וחתם את השיחה ב"המון תודה ולילה טוב".

יום לאחר מכן, במסגרת פעילות סריקת מנהרות ברפיח, נכנס עם הצוות למבנה שהתברר כממולכד. ברגע שהכוח נכנס, הופעל מטען שהביא לקריסת המבנה. עידו נפצע אנושות וכעבור מספר דקות נקבע מותו.

סמל עידו אפל נפל בקרב ביום כ' באייר תשפ"ד (28.5.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בצופר, לצד שני חבריו הטובים שנפלו במלחמה. הותיר אחריו הורים וחמש אחיות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

אחותו, רוני, כתבה: "מישהו ראה את אח שלי? אני מחפשת אח ג'ינג'י, קטן אבל גדול, עם חיוך מצחיקול כזה וקול כזה שרק שלו… הוא לא נמצא בשיחות האחרונות שלי, וגם לא בהודעות, הוא גם לא בחדר ולא במטבח, מנשנש משהו מהמקרר… כתבתי לו מזל טוב, שהוא אח קטלני, שהוא מצחיק פלוס פלוס ושאני אוהבת אותו… אני ממש מחפשת את אח שלי. מישהו יודע איפה אני יכולה למצוא אותו?"

"כשעלה עידו לבית הספר היסודי", נכתב בהספד מטעם מושב צופר, "אמרה המחנכת שהייתה לצידו, שהחיוך שובה הלב שלו יפתח עבורו כל דלת סגורה… כשסיים את לימודיו בתיכון, התנדב לשנת שירות… שם עבד עם ילדים ונוער ולימד אותם את אהבת המולדת, דרך הליכה ושיטוט בנופיה של הארץ, וגידול ירקות בגינת הירק.

"עידו, שהיה בעל אישיות של מנהיג, התגלה בשנה זו כבעל יכולת נדירה לגשר ולתווך בין אנשים, כשאת כל אלו הוא עשה בצניעות ובדרכי נועם… עידו היה נער, ואחר כך בחור, אהוב כל כך, עם לב ענק… החברים שלו חיכו תמיד לבואו כדי לשמוע את הסיפורים שלו, שהיו בהם תמיד צחוק מתגלגל ואהבת החיים… המדבר זועק את מותך ואת חסרונך".

עידו מונצח באתר "גלעד לחללי הנח"ל" ובאנדרטה לחללי חטיבת הנח"ל בפרדס חנה.

פינת הנצחה, בה ניתן לצפות בנוף ובכוכבים, לעצור למנוחה או ללינה, הוקמה על ידי משפחתו בעמק הדממה, סמוך למושב צופר, מול הנופים שאהב.

מסע לזכרו נערך בערבה, בין מושב צופר לפינת ההנצחה. במסע השתתפו חמישים רכבים, בהם ג'יפים ישנים שאותם עידו שיפץ במקצועיות ובאהבה יחד עם אביו.