נריה משה כהן

נריה, שהתנדב במשך כשלוש שנים בתחנת גבעת שמואל של מד"א, שרת במילואים כלוחם והשתתף במלחמת "חרבות ברזל". הוא הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות ונטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים כשהוא מלווה בדרכו האחרונה במשפחתו וחברים רבים.

נריה היה בחור חרוץ מאוד עם שאיפות גדולות. תמיד היה מוכוון למטרה ופעל באופן יסודי ומדויק, הקפיד עד הפרטים הקטנים. הוא היה מלא שמחת חיים, הפיץ אור לכל הסובבים אותו והיה אהוב מאוד על חבריו. הוא אדם אמיתי שחותר לאמת וצדק. הוא היה אדם מדויק ומאוד רגיש. הוא היה חבר נאמן וקרוב שבמבט אחד היה קורא אותנו כמו כף ידו. שאפתן עם יכולות גבוהות מאוד, חברותיות כמו גם יכולות הלימוד שלו. הוא היה אדם שטורף את החיים ועולה מפסגה לפסגה. הוא היה חייכן, שמח תמיד ובעל אופטימיות. הוא תמיד היה שם בשביל האחר וראה את האחר שמולו.

בשירות המילואים שלו היה במסדרון ההומניטרי. הוא יצר קשר וסיפר על המפגשים עם העזתים, כך סיפרו כי נהג לחלק מים לילדים ברצועה.

נריה נהג ללוות ילד חולה סרטן, אימו כתבה עליו : "נער בעל הלב מזהב שעזר לכל מי שעבר בדרכו, שהחזיק ערכים אינסופיים של אהבה ועזרה לזולת. לא בכדי התנדב למד"א, לא בכדי התנדב בתור ילד בעמותה, לא בכדי בחר ללמוד רפואה. (וזה עוד בלי שאציין את הרצון לתרום למדינה, העזיבה של מסלול הביינישים והיציאה לקורס טייס בצבא)