מיכאל גל

נולד ביום ו' בטבת תשנ"ה (9.12.1994) בירושלים. בנם בכורם של שרה ודויד. אח לאבישג, רואי, אגם ורוני.

מיכאל גדל והתחנך בירושלים. בוגר תיכון "הגימנסיה העברית רחביה".

לאורך שנות נעוריו ובהמשך חייו הבוגרים, אהד את קבוצת "הפועל ירושלים" והיה חבר פעיל בארגון האוהדים – "הבריגדה".

צעיר ירושלמי במלוא המובן, אוהב אדם ורואה את מי שמולו בגובה העיניים.

ילד, נער ואדם סקרן. תמיד שואל, חוקר ומנסה לקבל תשובות לשאלות. בעל חוש הומור שלרוב יקליל את האווירה אך גם יהיה זה שייכנס לשיחה עמוקה ונוקבת.

"איש של אנשים" תיארו אותו אוהביו, "הערכים שעליהם התחנך כילד הפכו נר לרגליו בבגרותו – היה מסור ואכפתי לסביבתו ומשפחתו. סקרן ואיש שיחה שנכנס ללבבותיהם של כל מי שפגשו בו. בחור של חופש ואהבה".

בעל נפש רגישה, חובב אומנות וניחן בטעם מוזיקלי איכותי ומגוון.

אחת האמירות שחיבר ואפיינה את רוחו ודרך חייו: "גם בירידה יש חיים, גם בעלייה יש שאול. לא טוב היות האדם לבדו, אדם נבלע בין ההמון. איש הולך למסעו ואיש חוזר אל בית. אל תנסה להבין את מה שאי אפשר לשאול.

המון נכתב ומעט דובר בנושא שהוא כה מזערי, אך עוטף את כל העולם. המון שירים יפים מחפשים לחנים והמון סיפורים גרועים כריכה מוצאים. שטויות נכתבות ונאמרות ומה שנכנס לאוזן הוא עניין של בחירת המאזין ולחן המילים הנאמרות.

אל תחפשו תובנות בדבריי, אלא מצאו אותן בחייכם. סיפורים מעטים נכתבו בנושא, אך המציאות מוכיחה שבכל יום קורה נס".

בשנת 2013 התגייס לצה"ל כלוחם בחטיבת "גבעתי" בגדוד "שקד". בהמשך השירות יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) אשר במהלכו (יולי 2014) יצאה ישראל למבצע "צוק איתן". במילואים סופח לפלוגה המסייעת של גדוד 450 מחטיבת ביסלמ"ח (828).

לאחר שירותו הסדיר, נסע לחו"ל מספר פעמים, צבר חוויות, הכיר חברים חדשים, חיפש והתלבט עד שהתרצה ונרשם ללימודי סטטיסטיקה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ובהמשך עבר לתואר בניהול מערכות מידע במכללת הדסה בירושלים, תואר שלא הספיק לסיים.

הצטיין בלימודיו, נאות להושיט עזרה לחבריו בכל עת – "הוא היה מלא באהבת חינם, תמיד שמח לעזור בלימודים. חבר טוב, חד כתער" סיפרו חבריו ללימודים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, תוך צפייה ממושכת בדיווחים מהשטח והבנה מסוימת על האירועים הבלתי נתפסים שמתחוללים בדרום, נקרא מיכאל להתחיל להתארגן להתייצבות למילואים.

"הוא כבש את פחדיו, הניח בצד את היסודות שהתחילו לייצב את חייו והתגייס מתוך הבנה של גודל השעה" סיפרו הוריו. דיבר על הרצון "לתקן" את הנעשה לעם שלנו, ולהחזיר את כל החטופים הביתה בשלום.

סבב ראשון של מילואים נמשך כשלושה חודשים. נלחם לצד חבריו, בעוז ובגבורה, כשהם מגיעים להישגים מבצעיים משמעותיים. ביציאות הקצרות הביתה, הוא השתדל להיטען, נפגש עם חברים ומשפחה, יצא לטיולים ארוכים עם כלבו, חופש. הוא לא חזר לדירת השותפים שלו שהייתה ריקה וקרה (גם השותפים היו במילואים) וביקש להימנע מצפייה בחדשות. בדיעבד, הסתבר שניהל שיחות קצרות גם על האפשרות שלא יחזור מהמלחמה.

בסוף פברואר 2024, אחרי ארבעה שבועות של הפסקה, נקרא למילואים מהיום למחר. "חוזרים לעזה, חוזרים ללחימה, מספרים שהסבב יהיה קצר", כתב להוריו.

ביום ראשון 10.3.2024, יום לפני השחרור מהמילואים, בשעות המוקדמות של הבוקר, הכוחות יצאו לפשיטה בחאן יונס שבדרום רצועת עזה. מיכאל נהרג תוך שהוא מגן על חיי חבריו ששהו במבנה.

רב-סמל מיכאל גל נפל בקרב ביום ל' באדר א' תשפ"ד (10.3.2024) . בן עשרים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים.

אביו ספד לו: "בני בכורי, אהוב ליבי, לא מאמין שאני עומד כאן להספיד אותך – המלחמה הארורה הזו הביאה את השכול אלינו הביתה. רק ביום שישי בערב דיברת איתנו , היית בטוח בעצמך ואמרת: 'שישי הבא ארוחת שבת – הכול בסדר אבא'. חודשים, חודשים אני מחכה לחבר'ה מהצבא, יושב במשרד – עין אחת לזום ועין אחת לראות אם הם באים. כמה שניסיתי להתכונן לזה הפתעתם אותי היום. אני בהלם שנכנסו למשרד שלי. מעכשיו הכול ייראה אחרת… מיכאל היה גורם מאחד במשפחה, מאוד משמעותי – תמיד תישאר בלבנו, גם ברגעים היפים וגם ברגעים הקשים.

בנימה אישית חשוב לי שתדע שהיית אהבת חיי וגאוות חיי, והיום הפכת את חיי למורכבים וקשים כמו שלא האמנתי. נוח על משכבך בשלום אהוב ליבי, מצדיע לך את הצדעת חיי".

ספדה לו אימו: "מיכאלי ילד שלי, כבר חגגת עשרים ותשע ועדיין היית ילד ועכשיו תישאר כך לנצח. כמה חיכיתי שתתקדם הלאה עם החיים. חזרת מהמלחמה לארבעה שבועות, עזבת את העבודה ולקחת פסק זמן לנפוש בתל אביב, לשבת בספריות ולהשלים לימודים שהפסדת. חזרת מהמלחמה והחלטת שהזמן יקר – אולי ידעת שהזמן קצוב ונערכת, אבל שום דבר לא הכין אותנו לבוקר ההזוי הזה שבו שלושה לובשי מדים באים לקראתי. סליחה ילד שלי על ימים שלא הבנתי אותך, שציפיתי ממך לדברים שאולי לא התאימו לך כי אולי סירבתי להאמין שאתה ציפור חופשיה שהמסלול הישר לא תואם אותך. אני משחררת אותך, עוף גוזל שלנו, נאהב אותך עד יומנו האחרון".

אחותו אגם ספדה לו:" כמה בת מזל אני שזכיתי לגדול לצידך, אתה הלב הפועם שלנו. לא מאמינה שאצטרך להתבגר בלעדיך. מיכאלי, אתה אחי הגדול והטוב מכולם, מתנה גדולה שקיבלתי – לא רציתי לחלוק אותך עם אף אחד – אתה כאן ותמיד תישאר כאן. דרכך האחרונה תגיע כשדרכנו האחרונה תגיע. אני גאה בך ואוהבת אותך. הייתי כותבת לך כל יום בתקווה שתתחזק, ולנצח אני אמשיך לכתוב לך".

ספד לו רואי אחיו: "אחי האהוב, זו לא קלישאה – אני באמת לא מוצא את המילים וחושב שלעד לא אמצא. הלב שלי נשבר, לא מסוגל לחשוב על זה שאתה לא פה, אני מרוסק וכואב לי הגוף. זה לא הגיע לך ולא לאף אחד. כמה תמימות וטוב היו בך. איך קרה לנו אסון כזה. התפללתי כל יום וזה לא הספיק… כמה חבל לי על החיים שפספסת. לא ניצלתי אותך מספיק, לא נהיתי מהאדם שאתה. נגמר לנו הזמן מהר מדי. אני אוהב אותך גיבור אהוב שלי".

ספדה אחותו אבישג: "מיכאל, אני מקווה שתצליח להרגיש את כל המילים שאני לא אצליח לומר. אתה מתנה בחיים שלי, האח הגדול שלי, תמיד רצית להיות האח הגדול הכי טוב בעולם. לא גדלנו באותו בית ותמיד ביחד, אבל היית אח גדול שתמיד כיף להשוויץ בו, איפשהו במהלך החיים הרגשתי שהחלטת שהייעוד שלך בחיים זה להיות האח הגדול, היית מתקשר והיית מגיע בכל שבוע ותמיד מייעץ לפני רגעים חשובים ומרים טלפון לשאול איך היה. רק ביום שישי האחרון התקשרת כדי לשאול איך הולך לי במבחנים, כי אכפת לך מזה גם כשאתה נמצא בעזה. אני יודעת כמה אהבת אותי ואני מקווה שאתה יודע כמה אני אוהבת אותך. אתה באמת גיבור ואני יודעת שלא באמת רצית להיות גיבור. אני אוהבת אותך בכל חלק, מצטערת שלא אמרתי לך את זה בכל דקה ביום. מיכאל אתה איש של חופש ואהבה ואנחנו כולנו נהיה אנשים של חופש ואהבה בשבילו".

ספדה אחותו רוני: "מיכאל שלי, או כמו שהייתי קוראת לך: 'יחיאל'. לא תיארתי לעצמי שהרגע הזה באמת יגיע, למרות שהופיע לי בחלומות לפחות פעם בשבוע. כל אחד שמכיר אותי מכיר גם אותך, הייתי מספרת עליך בלי סוף. על כל השטויות שאתה עושה, על השירים שאנחנו שומעים יחד ובעיקר על הצחוקים האין סופיים שלנו. לא משנה כמה רבנו, בסוף היית אומר לי: 'בואי תשמעי איזה שיר יפה'. כל כך מתאים לך לצוץ פתאום ולהגיד: 'נראה לכם שתיפטרו ממני כל כך מהר?' אבל הלכת מהר מדי. רצית לטוס לטייל בעולם עם חופש, אני מבטיחה לך שאגשים את זה למענך. כל מקום שאלך, כולם ידעו מי זה אח שלי, מיכאל גל האגדי. חופש תמיד יהיה הכלב שלך וכל ירושלים תכיר אותו. מיכאלי, ציפור חופשיה שלנו, מקווה שעכשיו יהיה לך השקט והשלווה שתמיד רצית. אני אוהבת אותך יותר ממה שאפשר להסביר במילים. אתה חלק ממני ותמיד תהיה".

מפקד המחלקה שלו ספד: "כאב בטן שחודר לכל העצמות, לעולם לא אתקל באדם כמוך. מצחיק ועוצמתי וצנוע. לעולם לא יבינו אנשים כמה תעצומות נפש היו לך, אתה האדם הכי צבעוני בפער. החיוך וההומור שלך שעזר – היית חבר ואח למופת. די בטוח שהשפם שלך יישאר איתי לעולמים. היית בשבילי כמו אח, לא אשכח אותך. כולנו הפכנו להיות משפחת שכול, מתגעגעים אליך, תן לנו כוח מלמעלה".

יותם, חברו של מיכאל: "אני כותב את השורות האלו ולא יכול להאמין. לילה לפני הכניסה הראשונה ישבנו במרפסת שלך ואמרת שזו המשימה הכי חשובה לך, שאתה הולך בידיעה שאולי לא תחזור אבל עם אמונה בצדקת דרכך. כולם מכירים את מיכאל, תמיד מסתובב עם חופש. כולם אוהבים אותך, כולם מסכימים שאתה אחלה גבר שאי אפשר שלא לאהוב. רואים את זה בחברים מהצבא או בכל אחד שדיבר איתך עשר דקות. מיכאל חי את החיים במלואם ואהב את מי שקרוב אליו מכל הלב – את המשפחה, הצוות, חברים מהבית, מהלימודים. עזבת אותנו מוקדם מדי, אוהב אותך אחי".

חברו יותם סיפר שמיכאל ניהל שיחה עם חברה קרובה על מקרה שבו לא יחזור מהמלחמה, ובשיחה זו ביקש שיושמע השיר Under the bridge של להקת Red Hot Chilli Pepper בהלווייתו.

בין ההספדים נוגן בלוויה שירו של אריק איינשטיין "אמרו לו", לזכרו של מיכאל, שאהד את הפועל ירושלים. אחותו רוני סיפרה כי באחת הפעמים הוא השמיע לה את השיר ואמר שהוא מרגיש כי הוא נכתב עליו: "אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה, אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה ואין יציאה. אמרו לו שיהיה כבר מעשי, רמזו לו שיתבגר, אז הוא לא למד שום לקח, ואין לו שכל גם להצטער. אמרו לו שהחיים זה לא משחק, והוא לא שם לב. אמרו לו שהוא מוכרח להיות חזק, והוא לא יבכה…"

כתבו אוהדי "הפועל ירושלים", קבוצת הכדורסל שאהד: "אח שלנו, חבר שלנו ליציע נפל בעת מילוי תפקידו בעזה. לנצח נזכור ונאהב. טוב ליבך, חיוך ענק ולב זהב. אדום לנצח, אם אחד הולך מעמנו, משהו מת בנו".

כתבו בני המשפחה: "אין סוף לכאב והצער על החיים שנגדעו, על העתיד שהיה צפוי לו.

חבריו לפלוגה מספרים שהיה סמל לאחדות אותה אנחנו כל-כך מבקשים בינינו. כחילוני מובהק, בין רוב של חובשי כיפות, שמח להתערבב – שאל והתעניין בנושאי דת ומסורת, ניהל שיחות על אידיאולוגיה ופוליטיקה ללא התלהמות ותוך הקשבה לדעות השונות.

מיכאל היה מאלו שהפכו את העולם למקום טוב יותר, כתבו אוהביו. מתגעגעים ואוהבים לנצח. 'אם אי פעם יגיע יום שבו לא נוכל להיות ביחד, תשאיר אותי בליבך, שם נוכל לחיות לנצח' (פו הדוב)".