דנית כהן

בתם של חנה וישי. נולדה ביום כ"ג באדר תשס"ד (16.3.2004) בשדרות. אחות לתמר אור, שיראל, אליה, ליאור, טליה, שנהב ומשי. משפחה חמה ואוהבת.

דנית גדלה בשדרות, למדה בבית הספר "דעת" בקיבוץ סעד עד כיתה ח' ולאחר מכן המשיכה את דרכן של אחיותיה הבוגרות, תמר אור ושיראל, והצטרפה לפנימיית "בויאר" בירושלים. שם, למדה במגמת תורה ומחשבת ישראל.

ילדה חייכנית, מצחיקה ואינטליגנטית, מלאת אור ושמחה, שהייתה גם תלמידה חרוצה, שקדנית וטובה.

מוריה מבית הספר "בויאר" כתבו: "דנית הגיעה משדרות ל'בויאר' כפמיניסטית, לפתוח לה כיוונים נוספים לעתיד ולהיחשף לנוער מכל הארץ. דנית הייתה נערה אמיצה, רגישה, כנה ובעלת מודעות עצמית גבוהה. מאחורי דמותה השקטה ניצבה נערה בעלת עולם פנימי עשיר, יכולות גבוהות ושאיפה למצוינות. לאחר שהציבה לעצמה מטרה, היא לא ויתרה לעצמה והיה בלתי אפשרי לשנות את דעתה ולהסיט אותה ממסלולה. תמיד הייתה מוקפת בחברים שנהנו ורצו בקרבתה. הרצון לסייע ולעזור לסובביה אפיין אותה".

את אותה חריצות שהראתה בבית הספר, הפגינה גם אחרי שעות הלימודים. בזמנה הפנוי עבדה בחנות ממתקים, והצטיינה בעבודה כשם שהצטיינה בכל דבר שעשתה. היא נהגה לומר שכשעושים משהו, יש לעשות אותו הכי טוב, עד הסוף.

חוש ההומור והתיאטרליות היו ממאפייניה הבולטים. היא השתתפה בהצגות בבית הספר, אלתרה מופעי סטנד אפ לחבריה בפנימייה ואהבה את כל מה שקשור לבמה. בסופי השבוע, כשחזרה הביתה, ארגנה תחרויות ריקוד לאחיותיה הצעירות, לימדה אותן כוריאוגרפיה לריקודים שהמציאה והן היו מבצעות את הריקודים מול בני המשפחה.

ב-25.8.2022 התגייסה לצה"ל ושירתה כסמלת מבצעים בפיקוד העורף. עם סיום קורס ההכשרה, שנמשך ארבעה חודשים, הוצבה בבסיס "אורים" שליד אופקים. היה לה חשוב לשרת בבסיס ליד הבית על מנת להיות קרובה לאימה, כיוון שראתה עד כמה היא דאגה לאחיותיה הבוגרות שהיו לוחמות בצבא.

תפקידה הצבאי היה משמעותי מאוד עבורה והיה לה חשוב למלא אותו על הצד הטוב ביותר. היא נהגה לומר שבצבא צריך להראות "מאה אחוז ביצועים". מפקדיה העריכו אותה וביקשו לשלוח אותה לקורס קצינות, אך היא סירבה כיוון שאהבה מאוד את התפקיד ואת הבסיס.

באחד הימים, הגיעה ועדת ביקורת לבחון את התנהלות הבסיס ואת החמ"ל (חדר מלחמה) שבו שירתה. חבריה חששו מהמעמד אך דנית ניגשה אליו ללא מורא, החליטה מיוזמתה להסביר למבקרים את תפקיד החמ"ל והדגימה להם חלק ממשימותיו. הביקורת עברה בשלום והחמ"ל זכה לשבחים על תפקודו.

תנאי השירות שלה היו במתכונת של שבוע בבסיס ושבוע בבית. היום שבו הייתה חוזרת הביתה מהצבא כונה במשפחה "היום של דנית" והפך בכל פעם מחדש לחגיגה קולינרית לכבודה. אימה נהגה להכין את כל המאכלים האהובים עליה, בראשם קוסקוס, סלט "תורשי" וקציצות "כיפתה" טוניסאיות.

גם דנית עצמה אהבה לבשל ולאפות, וראתה זאת כאמצעי להביע את אהבתה. היא הכינה עוגות לשבת בכל סופשבוע שבו הייתה בבית, נהגה לבשל ולאפות יחד עם אימה בכל הזדמנות, ותמיד נענתה לבקשת האם שתכין ארוחת צוהריים לאחיה הקטנים. בכל יום הולדת של אחד מבני המשפחה והחברים, היא זו שהכינה את העוגה, ושתי עוגות היו מזוהות איתה במיוחד – עוגת השוקולד המפורסמת שלה ועוגת פאי לימון, שהייתה אהובה במיוחד על אחיה ואחיותיה.

בין מכריה הייתה ידועה גם ככתובת הראשונה לפנות אליה בעת צרה. היא הייתה סבלנית ואכפתית, השכילה לפעול מתוך היגיון וראייה של מספר צעדים קדימה, וידעה תמיד לתת עצה טובה. הדבר יצר לה מעמד מיוחד בין חבריה ובתוך המשפחה. אחיה ואחיותיה הרגישו שאפשר לספר לה הכול וידעו ששיחה איתה תוכל תמיד לשפר את מצב רוחם. גם עם אימה, חדה, היו לה יחסים קרובים, חמים ומיוחדים, והשתיים שימשו זו לזו כחברה וכאשת סוד. אימה של דנית ראתה בה מופת למידות טובות והקשיבה תמיד לעצותיה הנבונות. בשיחות שקיימו השתיים על דת ומסורת, לדוגמה, הפצירה דנית באימה לנהוג ברוח הפתגם "איש באמונתו יחיה" ולחנך את ילדי המשפחה בסובלנות ובליברליות.

חלומה הגדול היה לפתח את הכישרון הבימתי שלה וללמוד משחק אחרי הצבא.