בני וייס

בנם הבכור של אינה ואלי. נולד ביום כ"ד באדר תשס"א (19.3.2001) בראשון לציון. אח גדול לטומי ולדניאל.

בני גדל בראשון לציון עד גיל חמש, אז עבר עם משפחתו לחיפה. למד בבית הספר היסודי "דינור" ובבית הספר העל-יסודי השש-שנתי "חוגים", בו היה תלמיד בכיתה המואצת.

מנהלת בית הספר "חוגים" סיפרה: "בני היה חבר טוב, שתמיד דאג לאחרים. נער עם לב ענק ומחבק, תמיד בוחר לראות את הטוב באחרים". רכז השכבה הוסיף: "תלמיד מצטיין עם חיוך כובש, ברק בעיניים ורצון לעזור בכל דבר ועניין. צנוע, ענו ומסור. תמיד היה מוקף בחברים ופיזר סביבו אהבה ושלווה".

בסוף כיתה י' הצטרף לשבט "תדהר" של תנועת "הצופים" ומהר מאוד המקום הפך לבית השני שלו. הוא פרח שם, צבר שלל חוויות ורגעים משמעותיים, התעצב והתבגר. תפקידו בשבט היה מחסנאי והוא נתן את כל כולו למקום, לחניכים ולמדריכים.

בני ידע לחגוג את החיים ולנצל בהם כל רגע. הוא אהב לבלות עם חברים, לצאת למסיבות, לקמפינג בטבע ולטיולים, ותמיד האמין שאת הארץ, שאותה אהב בכל ליבו, יש ללמוד דרך הרגליים. בכל הזדמנות סחף אחריו חברים למסלול טיול חדש או לפינה בארץ שלא הכיר, וכל טיול איתו היה הופך להרפתקאה.

ספורט היה אחד מתחומי העניין העיקריים שלו, ובמיוחד אהב כדורגל וכדורסל. הוא עקב באדיקות אחרי ליגת ה-NBA בכדורסל והיה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל של ברצלונה – "בארסה", ושל "מכבי חיפה".

ב-29.3.2020 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון. אחרי טירונות ואימון מתקדם בחטיבה 7, תפס קו כלוחם בפלוגת "וולקן" של גדוד 77. לאחר מכן, יצא לקורס מפקדי טנקים ובסיומו שובץ כמפקד באימון המתקדם. בהמשך יצא לקורס קצינים ולאחריו שימש כמ"מ (מפקד מחלקה) באימון המתקדם. בתפקידו האחרון שימש כמ"מ טירונים בגדוד 195 של חטיבה 460 (עוצבת "בני אור") – חטיבת ההכשרה של חיל השריון.

בני היה אדם ששואף למצוינות, לא נרתע ולא חושש משום מכשול, אתגר או קושי, ולכך דחף גם את חייליו. היה לו חשוב שהם יהיו מקצועיים וטובים בתפקידם, ולא פחות מכך שיהיו אנשים טובים. הוא השקיע המון בכל חייל והיווה עבורם מנהיג ומודל לחיקוי.

"אני לא יכול לתאר כמה בני השפיע עלי ואת הדברים הטובים שהוא עשה עבורי ועבור חברי הצוות שלנו כדי שנהיה הלוחמים הטובים ביותר", כתב אחד מחייליו. "אם זה לשבת עם כל אחד מאיתנו שעות על גבי שעות ולדבר איתנו ברגעים הקשים, גם כשזה היה על חשבון שעות שינה, או לקום באמצע הלילה ולעזור לי לעבור לישון בתוך הטנק כדי שלא אירטב".

לאורך השירות שלו נהג לישון מעט מאוד – הוא לא היה מוכן להירדם עד שלא סיים את כל מטלותיו בצורה הטובה ביותר, וגם אז, כשנשארו לו שעתיים לישון, היה נכנס לשיחות נפש וצחוקים עם החברים לחדר.

הוא היה ידוע כמפקד קשוח וקפדן, אך אהב את החיילים שלו כאילו היו ילדיו ונתן את כל כולו למענם. הוא יצא הביתה לעיתים רחוקות, וגם אז חשב תמיד על הצבא ועל החיילים שלו, הקפיד לבדוק מה מצבם ולהבין אם יש להם בעיות שהוא יכול לטפל בהן. סופי השבוע שלו בבית לא היו מתחילים עד שאחרון חייליו היה מודיע לו שהגיע הביתה בשלום. אז, היה נרדם לכמה שעות, וברגע שהיה מתעורר – החגיגות היו מתחילות. לא משנה כמה היה עייף, עשה הכול כדי לא לפספס ולו רגע אחד עם המשפחה והחברים. תמיד סיפר לחבריו על מסיבה שהם חייבים ללכת אליה ושכנע אותם להצטרף אליו ולחגוג איתו את החיים.

היה לו חיוך ביישני, צחוק מתגלגל ואור בוהק בעיניים. הוא היה אדם של מילים מעטות, שהאמין במעשים ובפעולות, ועם השקט והצניעות שלו הצליח לגעת בכל אדם שפגש. תמיד היה מוקף חברים ואהוב, נחלץ לעזור לכל מי שסביבו וידע לתת לכל אחד את הבמה שלו. הייתה לו נוכחות חזקה ובלתי נשכחת, שילוב מופלא בין צניעות, ביטחון, רגישות, קשיחות, ערכיות ואופטימיות אינסופית. חבריו הגדירו אותו כבעל תמימות של ילד בן שש, ובגרות של אדם בן שלושים.

בחגי תשרי תשפ"ד עמד לקראת סיום תפקידו כמ"מ טירונים. הוא היה אמור לעבור לחצי שנה בתפקיד מטה ולאחר מכן להשתחרר.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עם פרוץ המתקפה, בני הוקפץ לבסיס. "אני הסעתי אותו והייתי עם לב כבד מאוד", סיפר אביו. "ידעתי שזה מסוכן. ביקשתי ממנו לחזור הביתה ולשמור עלינו, והוא אמר: 'אבא, צריך לעשות משימה. אני קצין וחייב לעשות את מה שצריך'".

כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה החלה כניסת כוחות קרקעית לרצועת עזה. בתחילה, לא היה אמור להצטרף ללחימה בעזה והתבקש להגיע למחלקה שלו ולקחת חלק בהכשרת טנק חדש שיצטרף לכוחות הלוחמים בשלב מאוחר יותר. בני סירב. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו שבזמן שאנשים יילחמו הוא יישאר מאחור, והתנדב לשמש כתותחן בטנק כדי להצטרף ללחימה, אך בסופו של דבר התפנה עבורו תקן של מפקד טנק. בדרך לשטחי הכינוס שוחח עם חבריו ועם בני משפחתו ואמר להם שלא ידאגו, ושהוא "נכנס צ'יק צ'ק ויוצא".

עידן, חבר בצוות הטנק שלו, כתב: "חצינו את הגדר והתחלנו את המשימות שלנו ברצועה. הרגשנו ברי מזל שיש לנו הזכות להגן על המדינה שאנחנו כל כך אוהבים. היינו באופוריה, בעיקר בני, והוא הקרין את זה על כל הצוות. הוא לא הפסיק לחייך מהרגע שאמרו לו שהוא זה שנבחר לפקד על הטנק שלנו, ובכך להגן על המדינה… הקצין הכי רגוע, הכי מסודר, הכי טוב שיש, שכל כך שמחתי שאני נכנס איתו לקרב".

באחת המשימות שביצעו, הטנק שעליו פיקד בני ליווה כוח נח"ל בתוך הרצועה. בשלב מסוים, הכוח נתקל במארב והקשר איתו נותק. בני הבין שאין ברירה ושהוא חייב להוציא את הראש מצריח הטנק כדי לבדוק מה מצבם של החיילים, אך ברגע שעשה זאת נורה לעברו טיל נ"ט (נגד טנקים) והוא נהרג במקום.

סגן בני וייס (וייסטוך) נפל בקרב ביום י"ח בחשוון תשפ"ד (2.11.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.

אימו, אינה, כתבה: "אתמול ב-22:30 שמענו דפיקות בדלת ובאותו הזמן הלב נפל ונשבר. לא יכול להיות, רק לא בני שלי. זה לא קורה לנו… אבל זה קורה ואי אפשר לתאר את הכאב, זה לא נתפס בראש… הבן האהוב שלי שתמיד מצליח בהכול, אהוב על כולם, מוקף בהמון חברים, ספורטאי, חזק, חכם, תמיד שואף למצוינות, לב טהור וענק, קצין ומדריך של טירונים שכל כך אוהבים ומעריכים אותו, בן הכי טוב שיכול להיות… בני שהתעקש ללכת להילחם עם מורל בשמיים ורצון לשמור על המולדת. אומרים שהוא גיבור, כן זה ככה, אבל הכאב שתופס את כל כולך בלתי נסבל".

עומר, חברו, כתב: "היית בן אדם מיוחד עם הלב הכי גדול שהכרתי, החיוך שלך היה הכי יפה שיש, גדלנו והתפתחנו יחד והקשר שלנו היה בלתי ניתן להסברה, השלמנו אחד את השני… אני זוכר את התמימות וטוב הלב שלך, ומי שמכיר אותי יודע שכמובן אני לא אפספס ואנצל את זה לטובת הצחוקים והבדיחות שלנו שבסוף כולנו יושבים וצוחקים בזכותך, וזה היה היופי בך. תמימות חסרת סוף שעשתה לאנשים טוב על הלב… אני לא אשכח את כל החוויות שלנו, איך היינו מחכים לפורים להתחפש יחד, שהיינו ישנים במחסן בצופים, שהיינו הולכים למשחקים של מכבי, את הסתלבט שלך בבית ספר… ופשוט את הצחוקים והאהבה המטורפת שהייתה בינינו… לנצח תהיה איתי, לנצח תהיה בליבי, הייתה לי את הזכות להיות חבר שלך ולזכות באהבה שלך".

"לימדת אותי מהי צניעות, מים שקטים חודרים עמוק", כתב חברו, ליעד. "לא מזמן, לקחת אותי לזוויתן, מקום שהגעת אליו מהצבא וכל כך אהבת. אמרת שזה כמו גן עדן, שאנחנו חייבים לנסוע. ראיתי את הלהב שלך בעיניים – אותו להב שיש לך בעיניים כשאתה מנסה לשכנע אותי כל סופ"ש לבוא איתך למסיבה. אבל הפעם לא הזמנת אותי, נסעת לטיול הבא בגן עדן בלעדיי".

"מגיע לך שידעו כמה טוב אתה, עם החיוך הצנוע שלך והפיקוד האמיתי, מהלב", כתבה לוטם. "בשקט שלך נגעת בכל חייל שפיקדת עליו. כל מי שפגש אותך בדרך, השארת אצלו חלק ממך שתמיד ילך איתנו… תמיד ידעת להעריך את הדברים הכי קטנים ואתה הכי טוב בלעשות להם בילד-אפ מטורף – לילה אחד ישבנו במשרד שלי ואמרת לי שיש סבון מטורף ושבשנייה שתגיע לחדר תצלם לי ושאני לא מבינה איזה ריח ושאפילו יש אותו בשק"ם. כל כך התלהבתי, חזרת לחדר וצילמת לי תחליב רחצה של פינוק. אני לא הפסקתי לצחוק ואמרתי לך יום אחרי שזה הסבון הכי רגיל שיכולת להגיד לי בחיים. זה מתאר טוב ומדויק את הצניעות שלך וההתלהבות האמיתית מהדברים הקטנים והפשוטים ביותר… אתה גיבור אמיתי בני ואני מאחלת שנהיה ראויים לך".

באזכרה במלאת שנה לנפילת בני ספד חברו: "בנימין. רק שלשום התקשרתי בערב לאינה ואמרתי לה כמה שנה יכולה לעבור מהר אבל כל כך כל כך לאט. אתה כבר שנה לא פה איתנו אבל זה מרגיש שראיתי אותך רק אתמול בבוקר.

אני עוצר כל יום בשנה האחרונה לכמה דקות עם עצמי כדי לחשוב על הזיכרונות שלנו בשנים האחרונות, וכל פעם אני חושב כמה זה נדיר למצוא חברים כמוך בצבא ובחיים.

איזה עוד חבר יחכה לך עד אמצע הלילה להתקלח עם השמפו בריח תפוח שמונח לו מעל הארונית. איזה עוד חבר יקום איתך בשבת אחרי שבוע מסלצים ארוך בלי שינה בחמש בבוקר כי בא לך לראות את הזריחה בשיזי על הגג של המגורים. איזה עוד חבר יישב איתך על הטנק בשבוע מלחמה וידבר איתך על החיים באמצע הלילה במקום לסיים את נוהל קרב… איזה עוד חבר יכעס עלייך שסידרת אותו בשמירה טובה ברשימה וידאג קודם כול לאחרים. איזה עוד חבר יישב איתך באמצע הלילה במועדון לראות סרט ולשכוח לשים שעון מעורר למסדר בוקר עם החיילים. איזה עוד חבר יגרור אותך לעשות ספורט כל יום בשבוע גם על חשבון לא לישון בלילה, אבל יגרום לך לצחוק כל האימון ולעשות הכול בסבבה.

תודה לך חבר על מה שלימדת אותי, על ההתמדה והחתירה למגע, על הדאגה האישית לכל אחד והאופטימיות המדהימה שלך. בכל יום שעובר אני מעריך אותך יותר, את המפקד שהיית, את החבר שהיית, את הבן אדם הטוב שאתה.

המשפחה והחברים שלך מזמן הפכו להיות המשפחה שלי, והלוואי שגם אתה היית פה".

טורניר כדורגל לזכרו של בני נערך בחיפה בהשתתפות חברים ובני משפחה.

מסע בקורס מדריכות שריון הוקדש לזכרו.

עמוד לזכרו הוקם באתר ההנצחה של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה". בפודקאסט "נובחים בירוק", של אוהדי מכבי חיפה, הוקדש פרק לזכרו בהשתתפות שניים מחבריו. ניתן להאזין לפודקאסט ביוטיוב ובאפליקציות הפודקאסטים השונות.

עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_beni_vais. בעמוד סיפורים, תמונות וסרטונים מתחנות חייו השונות.