איתי שהם

בנם של נינה ושחר. נולד ביום ה' בחשוון תשס"ג (11.10.2002) בראש העין. אח קטן לרוני, עומרי ויונתן.

איתי גדל והתחנך בראש העין, למד בבית הספר היסודי "נווה דליה", בחטיבת הביניים "היובל" ובתיכון "בגין". ילד יפה תואר, חכם ושובב, תלמיד מצטיין, אהוב מאוד וראשון להתנדב, בין אם זה להרמת הכיסאות בכיתה בסוף היום או למגוון פעילויות בית-ספריות. מגיל צעיר הפגין דומיננטיות ומנהיגות שקטה, והיה בעל יכולת השפעה חיובית על חבריו. הייתה בו רגישות אדירה לאחר וחמלה לכל מי שחווה קושי, תמיד הגיש עזרה לאחרים, קירב אליו את הילדים הפחות חזקים ואימץ אותם לליבו.

כשהיה בכיתה א', אחד מחבריו לכיתה חלה בסרטן ונעדר מבית הספר במשך כשנה. איתי התנדב להעביר לו את שיעורי הבית ונהג להגיע אליו מדי שבוע ולשחק איתו. הוא לא נרתע גם כשהמחלה נתנה את אותותיה, המשיך ללוות את חברו עד להחלמה ונשאר איתו בקשר קרוב גם בהמשך.

על אף שהיה ילד שקט, עדין ומאוד מנומס, הוא לא היה ביישן כלל. הביטחון העצמי שלו בא לידי ביטוי, ביו היתר, באינטראקציות חברתיות, אליהן תמיד הגיע בפתיחות גדולה, ידע להתחבר ולהתקרב לאנשים תוך זמן קצר ונכנס עמוק לליבו של כל מי שפגש. כילד, נהנה גם מתשומת לב הקהל כשהשתתף לא פעם בהצגות ובטקסים של בית הספר, וכשלא הופיע, גייס את החוש הטכני המפותח שלו ושימש כאחראי על מערכות ההגברה. אהב ספורט, בעיקר כדורסל.

איתי הצטרף לתנועת הנוער "הצופים" כחניך, ובהמשך שימש כמדריך, כרשג"ד (ראש גדוד) וכמרכז צוות הדרכה שכבה בוגרת. "הוא היה מאוד פעיל, מאוד נוכח, עם המון מוטיבציה, יוזמה ויצירתיות", סיפרו עליו בתנועה. "חייכן מאוד, נשמה. בן אדם מושלם".

כבר כנער, אהב להעמיק בשיחות וברעיונות, ובכל ארוחה משפחתית נהג להעלות מחשבות ודילמות שהעסיקו אותו. באחד הימים סיפר על חבר שרוצה להגיע למסיבת הסיום של בית הספר לבוש בשמלה. כששאל את הוריו מה הם חושבים על כך, הם ענו שלדעתם זה מורכב. התשובה של איתי הייתה: "אם אתה רוצה שהסביבה תקבל אותך, אתה צריך קודם כול לקבל את עצמך. אז אם אתה רוצה להגיע עם שמלה, זה אולי יהיה מורכב, ואם תרגיש מבוכה, תבוא אלי ואהיה שם בשבילך. העיקר שתעשה מה שמתאים ונכון לך". אותו חבר סיפר שכשיצא מהארון באותה התקופה, ספג הצקות וחרמות, והיחיד שהגן עליו והיה לצידו באותן שנים היה איתי. "הוא הציל את חיי", אמר.

עם סיום התיכון החליט להירשם למכינה קדם-צבאית והתקבל לשלוש מכינות שונות. הוא הצטרף למכינת "מנשרים קלו" במעגן מיכאל. במכינה, התעניין מאוד בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי. המורכבות בין העמים העסיקה אותו מאוד והוא האמין בכל ליבו בדו-קיום ובשלום.

את עבודת הסיום שלו במכינה כתב על האמירה המיוחסת לפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר: "הזולת הוא הגהינום". איתי, שאהב מאוד פילוסופיה והגות, והיה מטבעו איש של אנשים, סיכם את עבודתו במסקנה ההפוכה – הזולת הוא גן עדן.

איתי השקיע שעות רבות בספורט ובאימוני כושר קרבי ואביו, שחר, בנה עבורו מתחם אימוני "נינג'ה" בחצר הבית. בשלב מסוים נקע את הרגל, אך לא ויתר לעצמו, המשיך להתאמן ולהתחזק כדי להתכונן לצבא ולשרת, כפי שחלם, ביחידה מובחרת.

ב-11.8.2021 התגייס לצה"ל ושירת ביחידת "אגוז" – יחידת הקומנדו של זרוע היבשה. כלוחם היה החבר הכי טוב של כולם, בצוות גילה מנהיגות שקטה והיה יסודי ומקצועי במה שעשה. זכה לאהבה והערכה רבה גם ממפקדיו ויועד לצאת לקצונה.

במסגרת תפקידו בצוות שימש כמפקד חוליה רפואית (מח"ר) אחרי שסיים הכשרה לתפקיד זה בהצטיינות, והיה אחראי על קבוצת חובשים.

הוא אהב מאוד לקרוא, וגם במהלך המסלול התובעני לא ויתר על תחביב זה וקרא את הספר "האדם מחפש משמעות", מאת ויקטור פרנקל. אחד ממפקדיו בטירונות סיפר שהופתע מאוד לגלות ספר כזה במסדר שבו בדק את ארון הציוד של החיילים.

בנוסף, אהב מאוד לכתוב ונהג לפרוק את מחשבותיו, רגשותיו ורעיונותיו אל הכתב. לקראת התרגיל המסכם במסלול, כתב: "מחשבות לקראת ה'מסכם קומנדו': הזולת הוא גן עדן. מה עזר לי קצת לצאת מעצמי ולהשתחרר מהפחד במגדל, בקורס צניחה? הרגע שבו וולפסון, בחור שאני לא מכיר מ'אגוז' נוב', הגיע גם לקפוץ. שם המשימה שלי השתנתה מלהתגבר על החשש שלי, לאיך אני עוזר לו להתגבר על שלו. אין תחושת סיפוק כמו לעזור לאדם אחר. הרבה מהאושר שלנו נמצא באחרים".

איתי היה אדם סקרן, בוגר מאוד ובעל יכולות ניתוח רעיונות וניהול שיח מעמיק שאינן אופייניות לגילו. בסדנה שעברו במהלך המסלול, התבקשו אנשי הצוות לציין את הלוחמים עליהם הם סומכים בעת קרב. חלק מהלוחמים העלו חשש מסוים בהקשר לאחד מהם. איתי, שאמר תמיד את אשר על ליבו גם אם דבריו נתפסו פחות פופולריים, ביטא בשיח עמדה אחרת. הוא אמר כי הוא סומך על חברו לצוות וביקש מהם לשנות את השיח. במקום לדבר על "מה לא בסדר" ביקש לקיים שיח בונה על מה נדרש לשפר על מנת שהלוחמים יחושו ביטחון בעת קרב עם כל חברי הצוות: "שיח מדיר גורם ל'דם רע' בקבוצה במקום לכידות וחיבור. אם יש הערות והארות, בואו תגידו משהו בונה ומפתח".

היה לאיתי קשר קרוב, עמוק וחם עם משפחתו, הוא אהב לשוחח איתם, להקשיב להם ולהתייעץ איתם, העריך והעריץ את אחותו ואחיו הגדולים ממנו. טייל עם משפחתו בכל העולם כשהוא זה שתכנן ובנה את מסלולי הטיול, התעניין בבעלי החיים ובטבע המקומי בכל מקום אליו הגיע ונהג להתעורר מוקדם בבוקר ולצאת לצלם ציפורים עם אביו. הוא אהב מאוד מוזיקה, בעיקר הופעות חיות, ובהיותו במסלול ב"אגוז" למד לנגן על יוקלילי (כלי נגינה ממשפחת הגיטרות).

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

היחידה של איתי הוקפצה לשטחי הכינוס שבעוטף עזה והחלה באימונים לקראת לחימה קרקעית ברצועה. גם לשם, איתי לקח איתו את היוקלילי בתקווה שיוכל לנגן ברגעים הפנויים שיהיו לו. הוא חלם לסייע בשיקום של עוטף עזה אחרי המלחמה ולעבוד באזור בחינוך ובחקלאות.

בסוף אוקטובר 2023, נכנס כחלק מהכוחות הקרקעיים ללחימה ברצועה. ב-8.11.2023 כתב, בפתק האחרון שהשאיר בטלפון שלו, שהוא מבין שעכשיו זה תורו, הרגע שלו להילחם עבור המדינה ועבור החברים שלו. "זו מלחמת הטוב ברע", כתב, וחתם את דבריו במשפט: "מוכרחים להמשיך לנגן".

ארבעה ימים לאחר מכן, ב-12.11.2023, נהרג בלחימה בצפון הרצועה.

סמל איתי שהם נפל בקרב ביום כ"ח בחשוון תשפ"ד (12.11.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בראש העין, בחלקה הצבאית. הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

אחיו, עומרי, כתב: "כל יום הולדת שלי חיכיתי לקבל את הברכה שלך. תמיד ידעת לגעת, תמיד הכי ריגשת, ידעת מה להגיד, הצ'ארמר שכולם מחכים לקבל ממנו ברכה, זה שאפילו טורח לשלוח פרחים ליום הנישואים של ההורים או לשלוח ברכה מוקלטת ליום ההולדת של סבתא. הכי מיוחד כזה היית. תודה שנתת לנו עשרים ואחת שנים מדהימות. אין אדם שלא הושפע ממך, הר של כוחות, ערכים, לב טהור שכבר אין".

"נפגשנו בחתונה", ספד לו הכתב גלעד שלמור. "'אתה גלעד, נכון?' שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי וגיליתי בחור בהיר שיער ויפה תואר. קראו לו איתי. הוא סיפר שהוא לוחם ב'אגוז'… שהוא חולם להיות מורה או רופא ושעדיין אין לו חברה, כי למי יש זמן לזה במסלול. הוא גם היה מודאג מהדאגה של הוריו לגורלו.

"נשאבנו לשיחה ארוכה, הוא שאל שאלות צמאות וחכמות על עיתונות ועל עבודת השטח. חיבבתי אותו מיד, גבר עם עיניים של ילד שמדבר בטון עדין שלא ממש התאים לזקיפות הקומה שבה התהלך. היה בו משהו טהור כזה, שמאפשר לו להסתכל על העולם במעין חיוך מרוחק… הוא נגע לליבי… הילד-גבר עם העיניים הטובות נהרג בהיתקלות עם מחבלים והשאיר אחריו אלפי לבבות שבורים שמבכים את לכתו".

איתי מונצח באתר ההנצחה של תנועת הנוער "הצופים".

עמוד לזכרו נפתח באתר memoriz.plus.

המסעדה האיטלקית "נונו" בהוד השרון, בה נהג לבלות, קראה על שמו למנה האהובה עליו: סנדוויץ' מוצרלה ומיץ תפוזים.

אחיו של איתי , עומרי, סיפר עליו בפודקאסט "שבעה על שבעה" של עמותת "האחים שלנו". הפרק בו השתתף נקרא "הזולת הוא גן עדן". ניתן לשמוע אותו בכל פלטפורמות הפודקאסטים. בפודקאסט נוסף, "קול מי שאיבד", עומרי סיפר על איתי ועל ההתמודדות המשפחתית.

סולן להקת "אתניקס", זאב נחמה, הלחין טקסט שכתב איתי ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אייר תשפ"ב (מאי 2022). השיר שמבצעת הלהקה נקרא "דברים שכתבתי" וניתן להאזנה ביוטיוב ובפלטפורמות המוזיקה השונות. כמה ממילות השיר שכתב איתי: "היום הזה רק התחיל/ הכניס לי קצת רוח/ אין ספק שהוא עוזר לחדד משמעויות/ עשו תמיד יום יום – מה שטוב יום יום".

עמיחי המורה ליוקלילי כתב על איתי שיר, "מוכרחים להמשיך לנגן". שקד, חברו לצוות של איתי, הלחין ומבצע את השיר "רק אתה ידעת" שנכתב על פי מילים שכתב שחר, אבא של איתי. השירים ניתנים להאזנה ביוטיוב.

הוקם האתר "איתי שהם – סיפור חיי", המספר עליו באומר, בתמונות ובצלילים:

איתי שהם