אוריאל ביבי ז"ל

מספרת נחמה ביבי, אשתו של אוריאל הי"ד:

אוֺריאל היה בנם של יעל ג'וליה וציון. נולד ביום כ"ט בניסן התשנ"ג (20.4.1993) בכפר סבא. אח לשלהבת ואורטל. לאחר 10 שנות המתנה, ולאחר הפלות מרובות בדרך, כשההיריון היה בסיכון ואימו הייתה בשמירת היריון, נולד אוריאל, כפג. זה היה נס גדול למשפחה.

המשפחה, שלא הייתה דתית, הרגישה שהוא ילד של אלוקים, ושלחה אותו למסגרות דתיות מגיל 3. היה בגנים של ש"ס, ואחר הצהריים היה הולך ל"מורי" – רב תימני – מגיל צעיר מאוד. אף על פי שאביו ממוצא עיראקי, למד אצל המורי מנהגים תימניים וקריאה תימנית והמשיך לנהוג כך כל חייו. ביסודי למד בבית ספר של חב"ד, ובהמשך למד בחטיבת הביניים ובישיבה התיכונית מדרשיית נעם בכפר סבא.

עוד לפני שנולד, אימו עבדה במפעל של חינוך מיוחד, והייתה לה חניכה שההורים שלה נהרגו בתאונת דרכים. הם אימצו אותה אליהם כבת, אף על פי שהייתה מבוגרת מההורים, כך שאוריאל גדל יחד איתה בבית. היא נפטרה כשהיה בן 19.

אוריאל היה נער מד"א שרוף. היה עושה משמרות כל יום פנוי שהיה לו. היה אחראי שיבוצים של המתנדבים. היה בוועד הנוער של כפר סבא ובכל מיני ועדות נוספות. היה דמות אהובה מאוד על החברים ועל המורים בבית הספר. ידע להיות המקשר בין כולם.

נתינה והתנדבות היו חלק חשוב בחיים שלו.

אחרי התיכון למד במכינה הקדם-צבאית "עֺצם" ביישוב נווה במשך שנה וחצי.

שירותו הצבאי:
במרץ 2013 התגייס לצנחנים ושירת בגדוד 890.

יצא לקורס מ"כים, היה מ"כ בגדוד, המשיך לקורס קצינים. במהלך השירות היה מצטיין כמעט בכל קורס שהיה. יש לו תעודות רבות. היה מ"מ בגדוד, אהוב מאוד על חייליו אף על פי שזה תפקיד מאתגר והיה לו תפקיד קשה. לאחר מכן התחיל תפקיד של סמ"פ בבא"ח.

הוא היה מסור מאוד לתפקיד שלו. תמיד אמר שהוא רואה את החיילים שלו כמו ילדים שלו, שצריך לחנך ולהעצים אותם ולהוציא מהם את הטוב ביותר שלהם. הם היו מגיעים לא מגובשים עם עצמם, והוא ראה שליחות לחנך אותם.

כשהִכרנו היינו נפגשים פעם בשבועיים בחופשות מהצבא. כשפגשתי אותו הבנתי מייד שהוא מישהו מיוחד. שיש בו ערכים ועשייה שאין אצל אחרים. התארסנו אחרי חצי שנה, והתחתנו אחרי 4 חודשים.

התחתנו כשסיים את תפקיד הסמ"פ ויצא לחל"ת מהצבא לפני החתונה. לאחר החתונה יצא לקורס מ"פים, כמובן היה שם מצטיין, וקיבל תפקיד של מ"פ טירונים בבא"ח צנחנים. אחרי שהיה מ"פ רצה להשתחרר, אבל המג"ד שלו לחץ שיישאר רק עוד תפקיד אחד. אוריאל הסכים והיה למפקד מגמת אלון בבא"ח. היה אחראי על אירועים של החטיבה, קורסים, תרגילים גדולים, הכשרות וכו'.

למשל, חטיבת הצנחנים הייתה בזמן הקורונה בבני ברק וחילקה מזון; אוריאל ניהל את האירוע והיה בקשר עם כל הגורמים שם.

אף על פי שתכנן להישאר רק לעוד תפקיד אחד, אוריאל ראה שהוא מבצע את התפקידים בצורה הטובה ביותר, והחליט שאיפה שצריך אותו הוא נשאר. לכן הוא המשיך לתפקיד שלישי של מ"פ פלוגה מסייעת בגדוד 202. בתפקיד הזה הוא עבד קשה מאוד, לא ישן בלילות ולא ראה את הבית, אבל עשה אותו בצורה כמעט מושלמת. בכל תחרות הם זכו והיו ברמת מקצועית מדהימה. החיילים העריצו אותו, המפקדים והחברים הסתמכו עליו. באותה שנה (2021) קיבל אות מצטיין הרמטכ"ל.

אחרי התפקיד הזה יצא ללימודים מטעם הצבא ולמד רפואת חירום (מסלול של פראמדיקים עם תואר) באוניברסיטת בן-גוריון. לא היה לו קל, אבל הוא השקיע את כל כולו. הממוצע שלו היה מעל 90, ובתרגילים המעשיים היה הכי טוב. החברים ללימודים והמרצים העריצו אותו. הוא היה האבא של כולם. הוא הספיק לסיים שנתיים מתוך שלוש.

בפן המשפחתי,

גרנו שנתיים ראשונות באלקנה, ומשם עברנו ליישוב שלומית בעוטף עזה, על גבול עזה-מצרים. גרנו 4 שנים בקראוון, תוך כדי כך בנינו בית וחנכנו אותו באוגוסט האחרון. הספקנו לגור בו חודש וחצי. נולדו לנו בשלומית 2 בנות מתוקות. יערה היום בת ארבע וחצי, וגפן בת שנתיים וחצי.

הוא היה אבא נפלא, שיחק עם הבנות, דאג להן לכול. כל ערב היה מקריא להן סיפורים לפני השינה ועושה איתן צחוקים. אוריאל היה בעל נפלא, תומך, אוהב, שותף אמיתי לקשיים ולשמחות.

בנוסף לזה הוא היה ה"שף" בבית. בשבתות שבהן היה מגיע מהצבא היה מעמיד את כל השבת. היה "איש הסנדוויצ'ים" של הבית. הוא היה הכול.

גם כשהיה בבית בחופשות הוא לא בא לנוח. הוא בא להיות משמעותי. הוא היה גיבור הכובש את יצרו. היה קם הכי מאוחר ב-6:30–7. בשבתות היה מתפלל בשש בבוקר, לא היה מוותר לעצמו. לא בא לנוח. בא לעשות, להספיק ולהיות משמעותי.

היו לו חברותות קבועות, לא היה מפספס. היה מחויב מאוד. בחופשות בכפר סבא היה מגיע לבית הכנסת התימני שבו גדל וקורא בתורה. כולם חיכו לו שיגיע. אהבו מאוד כשהיה נוכח.

כל דבר שעשה עשה אותו עד הסוף. לא היה מתפשר בכלום. עם המשפחה, בלימודים, בצבא, בהתנדבות. היה עושה הכול ב-100% שלו, וכך גם בתפקידיו בצבא הוציא מחייליו את כל ה-100% שלהם. לא כי פחדו ממנו, אלא כי העריצו אותו. באו אליי לא מעט חיילים שאמרו שהוא שינה להם את החיים.

כל הדברים שעשה בחייו עשה בענווה, בצניעות והתרחק מכל תשומת לב ככל האפשר.

כל חייו כמתנדב במד"א ובצבא היו הגנה על חיי אנשים או הצלה שלהם.

היה מדהים לראות איך הוא שומר על קשר טוב עם כל כך הרבה חברים, כשכל אחד מרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו.

הנצחה: תורמים ניידת טיפול נמרץ להמשך דרכו של אוריאל ביבי ז"ל