אדיר אישטו בוגלה ז"ל

בן אורטל וגטנט גדעון. נולד ביום כ"ג באב תשס"ג (21.8.2003) באריאל. אח צעיר לשקד ואח בוגר לשובל.

אדיר אישטו, ילד חייכן ויפה עיניים, גדל והתחנך בעיר הולדתו אריאל במשפחה חמה ואוהבת אדם שבה ינק את אהבת ישראל. הצטיין בכדורגל ושיחק במועדון "ביתר ע. אריאל". עם סיום לימודיו היסודיים המשיך לקריית החינוך "אורט יובלי אריאל", שם למד בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. נער חברותי ואהוב שעמד במרכז העניינים; טוב ליבו נשקף מעיניו, וצחוקו העדין העיד על צניעותו. אהב להצחיק ולשמח את כולם ונודע בזכות רוח הנתינה וההתנדבות ששכנו בו. "הלב הכי טהור בעולם" – כך הגדירו אותו אוהביו, "היית הראשון להגיש עזרה לכל מי שנזקק לכך, וכשהתחלת לבצע משימה – דבקת בה עד להשלמתה."

כל מי שפגש באדיר, חש את עוצמת אמונתו ואת גודל אישיותו. כנער דתי שלמד בבית ספר חילוני, רבה הייתה השפעתו על הסביבה. "הוא היה היחיד שהלך עם כיפה וציצית," סיפרו הוריו, "וכשיצאו לטיולים דרבן את החברים להניח תפילין והם נענו לו." בכל יום שישי, לפני כניסת שבת, הקפיד על הליכה למקווה; בשבת, היה אפשר למוצאו על הספה, קורא בשקיקה בספר דברים, ובמוצאי שבת, בחזרתו מבית הכנסת, נהג לשיר כל הדרך הביתה את השירים המסורתיים ורקד בהתלהבות, מאושר על שעשה עוד שבת כהלכתה. "כשמו כן היה – אדיר, עצום, נפלא ומרשים," כתבה חברת המשפחה, "אחד כזה שאתה מקנא בו בכיבוד ההורים שלו וביחסו למבוגרים. בקידוש היה מוזג יין לכולם ורק בסוף לעצמו, ולאחר מכן הקדיש את הזמן לסבא וסבתא; אחד שידעת ששבת איתו תהיה כהלכתה – טהורה וקדושה."

אדיר היה פטריוט, מחובר למדינה ולאנשים ומאז שהיה נער צעיר חלם לשרת כלוחם ב"גולני". בהתקרב מועד הגיוס, משקיבל שיבוץ לחטיבה אחרת, הודיע כי ייאבק. "'גולני' בשבילו זה לתת למדינה 'אקסטרה'," הסביר אביו, "'גולני' מבחינתו הייתה החטיבה מספר אחת במדינת ישראל, ולא הייתה אפשרות שלא ישרת בה." והוסיפה אימו: "אדיר היה ילד עקשן, וכשהייתה לו מטרה ששם לנגד עיניו תמיד נלחם ועשה הכול כדי לממש אותה." גם הפעם – השיג את היעד.

אדיר התגייס לצה"ל ב-5 באפריל 2022, הוצב בחיל הרגלים ועבר את מסלול הכשרת הלוחם המפרך בגדוד 13 – "גדעון" – של חטיבת "גולני". מפקדיו התרשמו מהמוטיבציה הגבוהה שהפגין ומיכולותיו, וחבריו בפלוגת "הזאבים" אהבו אותו כאחים והעריצו את מידותיו. "עשית טוב להמון אנשים שאהבו אותך ורצו להיות לידך," כתב אלירן.

מאבקיו לא תמו גם לאחר שהצליח להתגייס לחטיבה האהובה. שבוע לפני מסע הכומתה – המסע המסכם של המסלול – נקע את רגלו, ונאמר לו כי לא יוכל להשתתף במסע המאתגר בן עשרות הקילומטרים, או שיצטרך להשתתף בו באופן פסיבי, בשכיבה על האלונקה. אדיר היה נחוש לצלוח גם את המכשול הזה; כנגד כל הסיכויים הגיע למסע וצלח אותו על שתי רגליו. "מאיפה הרוח הזאת?!" כך אמר מפקדו להורים הנרגשים, בטקס הסיום.

גם בתקופת השירות, בצד גאוות היחידה ותחושת השליחות, המשיך לדבוק באהבת התורה ובלימודה, הקפיד על הלכות שבת ועסק בגמילות חסדים ובמתן בסתר. חבריו סיפרו שנהג לתת מעשר לבית הכנסת שהתפלל בו בעירו ממשכורתו הצבאית הצנועה, ובכל פעם שחזר מהבסיס, הלך ישירות לבית הכנסת, בעודו לבוש במדים, כדי לתת את המעשר. בצניעותו כי רבה, לא רצה שידעו על כך והתעקש שגבאי בית הכנסת לא יספר זאת לאף אחד. סיפרה ספיר: "זה היה אדם שבמקום לחזור הביתה מהצבא ולצאת עם חברים ליהנות, לשתות, לקנות לעצמו שטויות, בחר לעשות בכסף הזה משהו טוב בשביל בית הכנסת, וגם את זה עשה בצניעות כמו את כל שאר המעשים שלו." ואם לא די בכך, באחת הפעמים, רכש ציציות מהודרות לחבריו מהפלוגה והעניק להם אותן באהבה.

הוא שאף להתפתח כאיש דת. כיוון שהיה צאצא לשושלת קֵסים – כוהנים בעדת ביתא ישראל – ייחל לכך שבבוא העת, יחל לשקוד על לימודי קס ויזכה להסמכה.

בחג הסוכות תשפ"ד שהה בבית. הוריו ואחיו נסעו לעשות את החג בבית סבתו, ואדיר בחר להישאר בבית, עם סבתו השנייה.