שמעון לוגאסי ז"ל

בנם של רחל ומישל. נולד ביום כ"ט בכסלו תשס"ד (24.12.2003) בעכו. אח לדניאל, יעל, אוריאל ונועה.

שמעון יוחאי גדל והתחנך בעכו. למד בבית ספר יסודי בעיר, ומכיתה ז' למד בבית הספר העל-יסודי "אמית עכו" על שם קנדי.

בנעוריו השתתף כחניך בפעולות של תנועת הנוער "בני עקיבא", ובשעות הפנאי בילה עם חברים. כן הצטרף למרכז הימי של עמותת "זיו נעורים". באחד הימים בנה עם קבוצתו רפסודה, ויחד הם יצאו לשוט בה בים. כשהחלה הרפסודה להיסחף לכיוון חומות העיר העתיקה של עכו, בלט שמעון לטובה עת שינס מותניים, רתם את הקבוצה לעבוד יחד, ובחתירה מאומצת הצליחו לשוב לחוף מבטחים.

כדורגל היה מרכזי בחייו – הוא הרבה לשחק, צפה במשחקים ואהד את קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים".

שמעון שבורך בחריצות לא נרתע מעבודה קשה ועבד ברצון. עבד במלצרות, לעיתים במשמרות כפולות ומשולשות, והשתמש בכסף שהרוויח להוצאותיו.

הוא הכיר את לינוי, ובין השניים התפתח קשר זוגי.

כיבוד אב ואם היה נר לרגליו, לאביו שימש כחבר טוב, ובינו ובין אֶחיו שרר קשר הדוק. "האור של הבית", נאמר עליו, והוא אהב מאוד את המשפחה. הייתה לו היכולת לחבר בין כולם, "כמו הבריח התיכון בבית המקדש", כדברי בני משפחתו.

שמעון דבק באמונה, עשה חסדים בסתר לשם שמיים, עמל להגדלת התורה ולהאדרתה ושאף להתעמק בדת. אהוב על הכול ונעים הליכות, ידע להצחיק, וחֶברתו הייתה נעימה ומהנה לסובביו. חיוך תמידי ואור בעיניים, גם בתקופות קשות, היו מקור כוחו וקסמו. עם טוּב לב, ענווה, אהבת חינם וקבלת השונה עזר לכל מי שנזקק לכך בלי לחשוב על תמורה ומצא את הטוב בכל מי שנקרה בדרכו. בלי היסוס השקיע זמן והעניק מעצמו לטובת אחרים – נתינה חומרית ורגשית. כל אלה העניקו השראה גדולה לחבריו.

ישנן לא מעט עדויות על מקרים שבהם יצא מגדרו לעזור לזולת. למשל, במהלך משחק כדורגל הכיר נער מבאר שבע שסבל מחרם ועורר את דאגתו. על כן לקח על עצמו את הנושא בבחינת הצלת נפשות, יצר קשר טוב עם הנער, נסע אליו לבאר שבע ושיקם אותו ממצבו הנפשי הקשה.

במקרה אחר, כשסיים לעבוד בשעה מאוחרת בלילה, נתקל באדם מבוגר וקשה יום אוסף בקבוקים כדי להרוויח את דמי הפיקדון. שמעון ניגש אליו, מסר לו את כל רווחיו מאותו הערב ונתן לו לאכול.

באירוע נוסף בילדותו הכיר באופן מקוון ילד צעיר ממנו, ונודע לו שהילד איבד את אביו כמה ימים לפני כן. הוא החליט לרומם את רוחו, שמר על קשר וביקר בביתו אף שגר בעיר אחרת.

בטיול בית-ספרי בדרום הארץ, כאשר עצרה הכיתה למנוחה בדימונה, ראה ילד מחפש אוכל על השולחנות. אף שהילד לא דיבר עברית, פתח עימו שמעון בשיחה והבין שהוא רעב ושאין לו אוכל, ולכן קנה לו אוכל ושתייה במסעדה הסמוכה.

בתיכון הצטרף לתנועת "אחריי!", שם התאמן והתכונן לשירות הצבאי. הוא אהב את הארץ, נשא עליו את דגל ישראל בכל עת, ובכל מאודו רצה לשרת את המדינה ולהיות לוחם.