שלמה (דמיטרי) רשטניקוב ז"ל

שלמה (דמיטרי) רשטניקוב הי"ד

"אם נגזר עלינו למות, נמות כגיבורים למען העם והמדינה שלנו״.

משפחת סעד, משפחתו המאמצת של שלמה מספרת:

שלמה נולד בעיר וולגוגרד ברוסיה בשם דמיטרי, בן לאולג ונטליה ואח קטן לאנדריי.

שלמה למד בבית ספר יהודי ברוסיה ולשם הגיעה משלחת מנעל"ה שסיפרו להם על התכנית.
שלמה התלהב מהרעיון לעלות ארצה ומאוד רצה להצטרף לתכנית ולמרות שהיה רק בן 14 והתכנית מיועדת לנוער מעל גיל 15, השליחים ראו את הרצינות שלו והחליטו לתת לו את ההזדמנות להצטרף.
נטליה, אמא שלו מספרת שהיה לה לא פשוט אבל היא הבינה שזה מה שהוא רוצה ושזה המסלול שהוא צריך לעבור, על כן נתנה לו את ברכתה לעלות בלב שלם.
כששלמה הגיע לארץ, התחיל ללמוד בכפר סיטרין, בית ספר של נעל"ה מטעם חב"ד.

בתחילת חגי תשרי התקשרו מטעם כפר סיטרין ללאה, אם המשפחה שבאותה תקופה הייתה רכזת קהילה של הישוב (אבני חפץ) וביקשו ממנה למצוא משפחות מארחות לשבתות וחגים עבור תלמידי נעל"ה לצורך החיבור שלהם ליהדות והחגים וכן לצורך חיבור עם משפחות ישראליות כחלק מההטמעה שלהם בארץ.
משם הכל התגלגל ושלמה הגיע אלינו הביתה עם עוד כמה חברים.
פגשנו בנער ביישן ומופנם שבקושי יודע מילה בעברית, הנס שלנו היה שלאה דוברת רוסית אז היא יכלה לתקשר איתו יותר ולתרגם למשפחה.
התקשורת בין אבידן, אב המשפחה והילדים, מורשה, שבותי, צור איתן, אליה ואלנתן, הייתה יותר דרך משחקים אבל היה חיבור מיוחד מהתחלה ושמחנו ששלמה ביקש להגיע אלינו לעוד שבתות ובתדירות גבוהה.
בהתחלה התבייש והגיע עם חברים, אחר כך צבר ביטחון והתחיל להגיע לבד. הוא היה מגיע אלינו בסופי שבוע, חגים, חופשות ואירועים משפחתיים. עם הזמן שלמה הפך לחלק מהמשפחה.

בהמשך עשה ברית מילה ושינה את שמו לשלמה, שם שרשי מהמקורות ודמות שהתחבר אליה במיוחד. זהו שם שבדיעבד מאוד מאפיין אותו, שלמות, שלום…

שלמה תמיד אמר שעם ישראל זה לב אחד גדול ומשפחה אחת גדולה והרגיש שזה הבית שלו! כך סיפר גם להוריו שברוסיה והוסיף שהוא מאושר בארץ.

בסוף כיתה י"ב, שלמה החליט להתגייס לצבא ובכך לתרום את חלקו למדינה שכל כך אהב. על הדרך שלמה שיכנע עוד כמה חברים שהתלבטו אם לחזור לחו"ל לצורך לימודים, להתגייס לצה"ל. התרומה למדינה והצבא היתה מבחינתו ערך עליון.
היה ברור לשלמה שהוא בוחר במסלול הקרבי וכשקיבל את השיבוץ לגדוד 51 בגולני לא היה מאושר ממנו!
בצבא שלמה עבר קורס עברית במחווה אלון. הוא נפתח והכרנו עוד צדדים שלו כמו הומור בריא שזרם יותר בקלילות בשפה העברית, הבחנו בשימוש בסלנג הישראלי שכל כך נעם לאוזנינו ובטחון עצמי שהתגבר.

בשלב מאוחר יותר במהלך השירות הצבאי, הכיר את ליזה, שהפכה לבת זוגו והם עברו להתגורר יחד בחיפה.
לפני חג סוכות האחרון, שלמה התקשר ללאה ושאל אם מתאים להגיע יחד עם ליזה לחג הראשון כדי שנכיר אותה ועל מנת לקבל את "ברכתם ואישורם" של ההורים 🙂
הוא תכנן לקחת את הקשר צעד קדימה לאחר שחרורו לכיוון של חתונה.

חג סוכות היה החג האהוב על שלמה, ובכל שנה לפני הגעתו לבית ביקש שנחכה לו עם הקישוטים של הסוכה. בנוסף גם תמיד הקפיד לישון בסוכה.
החג בחברת שלמה וליזה היה שמח ומרומם, התגעגענו אליו ושמחנו להכיר את ליזה, שיחקנו וצחקנו.

במוצאי החג ליזה טסה עם חברה לחו"ל ושלמה חזר לצבא, למוצב מו"פ דרום שבעוטף עזה.
שלמה היה תמצית הטוב, בחיבור שלו עם כולם, באהבה לכל אחד, בנתינה לאחר גם כשקשה, בדיבור הטוב.
שלמה היה חבר טוב. מעל ומעבר. גם בצבא אחרי שמירה כשבאו להחליף אותו והיה רואה שקצת קשה מיד היה הולך ומכין כוס קפה או תה לחבר השבוז כדי לעודד. גם כשכבר נשחקו בצבא יום אחרי יום היה משמח ואומר לחברים איזה כיף שאנחנו שומרים כאן בזמן שאנשים בבית יכולים להרגיש בטוחים. שלמה תמיד נתן מכל הלב והנשמה ושמח כל כך בתפקיד שלו ובזכות שלו לשמור ולהגן על עם ישראל. באחת השיחות עם אמא שלו אמר :"אם נמות, נמות כגיבורים למען העם והמדינה שלנו". וגם בשיחה אחרת עם חברים אמר פעם שהוא רוצה למות כגיבור ולהיקבר בהר הרצל, אמר ולא ידע את אשר ניבא.. בקשתו התממשה.
שלמה נלחם בגבורה למען ארצו אותה הגדיר כמולדתו וכמו שביקש נטמן בהר הרצל.

ישנו סיפור מיוחד שאמו של שלמה סיפרה. בתחילת כיתה י"ב כשכל הבנים שבו מחופשת הקיץ, הגיעה גם קבוצה חדשה שרק עלו לארץ היישר ללימודים בכיתה ט'. זה היה בתחילת המלחמה בין אוקראינה לרוסיה ובכיתה י"ב לחבר'ה הייתה החלטה שלא מערבים פוליטיקה זרה, (על אף שזה נוגע לכולם) בשיח היומיומי ובכלל.
כל בית הספר יצא לפעילות באיזה פארק והשמיניסטים שמו לב לויכוח שהחל לפתע בין החבר'ה החדשים שחלקם הגיעו מרוסיה וחלקם מאוקראינה וכל אחד ניסה להוכיח את הצד שלו בנושא המלחמה, עם מי הצדק ומי עושה עוול.. הבוגרים ראו צעקות, התלהמות ומצב שעלול להתדרדר גם למכות.
שלמה התרומם בפתאומיות ופנה לעבר הצעירים. מרוב שקם מהר ובנחישות, כולם היו בטוחים שהוא הולך להתערב ולהרביץ שם למישהו, בייחוד שהיה בחור גבוה וחזק.. הוא ניגש לנער שצעק הכי הרבה, תפס אותו בכתפיים, סובב אותו אליו 180 מעלות ושאל כשהוא מסתכל עליו: "מי אתה?" הנער התחיל להסביר אני מאוקראינה.. ושלמה עצר אותו ואמר: "אתה פה כי אתה יהודי וכולנו פה כי אנחנו יהודים ואם אתה כזה פטריוט של אוקראינה אז מה אתה עושה פה בכלל?". הוא השאיר את הנער ללא מילים ולאט לאט הויכוח דעך. שלמה חזר אל החברים וכולם אמרו זה שלמה שלנו.. מרגיע ומאחד. היה לשלמה משפט קבוע שהיה אומר "מילה יותר חזקה מאגרוף".
היה חשוב מאוד לשלמה החיבור הטוב בין החברים, מציאת פתרון לויכוחים ומריבות ולעולם לא להשאיר דברים לא פתורים. כשהיינו כמשפחה בסיור במו"פ דרום אחרי שארע האסון, תפס אותנו הטבח של המוצב וסיפר לנו סיפור על פעם אחת ששלמה לא היה כל כך מרוצה מהאוכל והתחיל ביניהם ויכוח. לאחר ארוחת הצהרים, שלמה היה צריך לצאת לסיור עם מספר חברים, אך פתאום ביקש להמתין לו מספר דקות, חזר על עקבותיו, וזאת, על מנת להתנצל ולהתפייס עם הטבח, באומרו סליחה אחי שהוצאתי עליך את התסכול, אני מה זה אוהב אותך!
זאת הייתה הדרך של שלמה, דרך של אהבה, שלום, חברות, שמחה וצחוק.