רואי חיים גורי ז"ל

בן הזקונים של זהבה ואשכול (אבינדב). נולד ביום ג' בחשוון תשס"ב (19.10.2001) במרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע. אחיהם הצעיר של אריאל רפאל, הודיה ושירה.

רואי חיים, ילד חכם עם חיוך נצחי על הפנים, גדל והתחנך באופקים במשפחה חמה ואוהבת שינק בה את אהבת ישראל ומסורת ישראל ואת ערכי הנתינה והעזרה לזולת. פעלתנות זו ואהבת האקסטרים כמו גם השאיפה לעצמאות, אפיינו אותו גם בהמשך חייו.

בתנועת הנוער "בני עקיבא", שבה התחנך ולימים הדריך, רכש רואי כלים לתרום ולעשות, ואת מרבית זמנו הקדיש להתנדבות. באחד הקיצים, כשהדריך מטעם התנועה בקייטנה בכפר הילדים "נווה הרואה" באשקלון, נרקם קשר מיוחד בינו לבין אחד החניכים. "מהרגע שרואי נכנס בשער וחייך," סיפר אליעד, "ראיתי את הנשמה היהודית שלו מחייכת, את העיניים הטהורות שיוצאות ממנו, וישר התחברנו. בהמשך, הוא הזמין אותי אליו לשבת. זו הייתה חוויה שלא אשכח בחיים. רואי בא לאסוף אותי, חיבק אותי, דאג לי, הכין לי לאכול ברוחב לב ונתן לי את המיטה שלו. הרגשתי את הקדושה באוויר."

הנתינה הייתה לחם חוקו של רואי, בחוץ וגם בבית. "רואי תמיד היה נוכח ונגיש כדי להגיש עזרה," סיפרה אחותו, "וכשמו כן היה – הבחין לבד בצורך וניגש לעזור בקלילות ובאהבה." עם אותן קלילות ויכולת אתלטית, נהג בכל שנה להקים את הסוכה המשפחתית. עם הזמן וההתפתחות הטכנולוגית, התחדדו גם יכולותיו הטכניות. אהב לתפעל מכניקה ומחשבים, התמצא בתוכנות, והפך למומחה הראשי של הבית ולעזר כנגדם של הוריו, מנגיש עבורם את כל הדרוש. "רואי לימד אותנו הכול ולמדנו ממנו כל כך הרבה," סיפרו אחיותיו, "הוא היה אדם מאוד מעשי, שמתקתק דברים. גם אם רצה להעיר או להצביע על נקודה מסוימת, זה תמיד היה בצורה מכילה, מצמיחה ומרימה. לא היה אפשר שלא להקשיב ולהעמיק במחשבות ובעצות שלו. הוא היה המרגיע המשפחתי והעוגן של כולנו."

מקור ההשראה של רואי, ערכית ומעשית, היה אחיו הבכור. "רואי תמיד נשא עיניים אל אריאל," סיפרה גיסתו, "ראה בו מודל לחיקוי ותמיד רצה להיות כמוהו. הם היו קשורים בעבותות ודיברו זה עם זה עם העיניים. פעם אריאל אמר לי שרואי הוא הגרסה הטהורה שלו, הזכה." תושבי שכונת מישור הגפן באופקים סיפרו על שני האחים שתמיד הגיעו ביחד לתפילה כשחיוך נסוך על פניהם, וכל הווייתם משדרת צניעות וענווה, רגישות וטוב לב.

אהבה גדולה נוספת שחלקו השניים הייתה לכלבים. לאחר שרואי הצליח לשכנע את אביו להכניס כלב הביתה, אימצו השניים את צחי, כלב גדול ויפהפה, טיפלו בו במסירות ודאגו לו. "צחי היה אהבת חייו של רואי," סיפרו חבריו, "כבר ביום שהביא אותו הביתה סידר לו מלונה, ולא פעם היה פותח אוהל בחוץ כדי לישון איתו."

רואי היה איש של אנשים ושל אינטראקציות, ותמיד העדיף מפגשים ממשיים על פני תקשורת טלפונית או וירטואלית. הגם שגדל בבית מסורתי-דתי ועד יומו האחרון הקפיד על מידותיו הערכיות, לא הגביל את עצמו לחברה הדתית, ועולם התוכן החברתי שלו היה מעורב וליברלי. "הוא תמיד נתן מקום לכל המרכיבים שבתוכו ומסביבו," סיפרו אוהביו, "ואנשים התמגנטו לאישיות הכריזמטית שלו. הוא ידע לשמוח ולשמח, אבל גם היה האדם שסמכו על דעתו יותר מכל אחד אחר ורצו להתייעץ דווקא איתו."

לא בכדי היווה בר סמכא במגוון רחב של נושאים. העצמאות והבגרות יוצאות הדופן של רואי באו לידי ביטוי גם בחוש כלכלי מפותח, בחשיבה עסקית ובכישורי מסחר. כבר כנער צעיר בחטיבת הביניים הקים עם חבר עסק לגינון ויצר חוג לקוחות, בהמשך עסק בקנייה ובמכירה של סחורות מסוגים שונים, ובכל פעם המציא את עצמו מחדש כדי להבטיח את עצמאותו הכלכלית. באותו אופן, מימן בכוחות עצמו את פרויקט הוצאת רישיון הנהיגה.

עם סיום לימודיו התיכוניים, השתלב במכינה קדם-צבאית בירושלים. גם שם בלט בצניעותו וברגישותו, בליבו הגדול והפתוח, ובהיותו איש שיחה מעניין שמיזג במידה שווה רצינות, אחריות ושמחה. כהרגלו, התנדב בשמחה לכל משימה וקיבל על עצמו גם את העבודות הפחות זוהרות הכרוכות בתפעול השוטף של חיי פנימייה, כמו שטיפת כלים ודאגה לפינוי האשפה. "רואי היה אדם מאוד מסודר," סיפר אביו, "גם מבחינה מחשבתית וגם מבחינה פיזית; הן ברמת הלבוש והן ברמת החדר והחפצים. כל דבר אצלו היה מונח במקום, ותמיד היה מסודר ומתוקתק."

רואי, כמו כל חבריו הטובים בני שכבת גילו, היה "מורעל" על הצבא, חדור מטרה, נחוש לשרת שירות משמעותי ולתרום להגנת העם והמדינה כלוחם ביחידה קרבית. בהתקרב מועד גיוסו הגביר את אימוני הכושר, והיה מאושר כאשר עבר את הגיבוש של "סיירת גולני" – יחידת הסיור המובחרת של חטיבת גולני.

עם גיוסו לצה"ל, ב-21 במארס 2022, הוצב בחיל הרגלים, ובתום מסלול ארוך של שנה וארבעה חודשים קיבל את סיכת "הנמר" של סיירת גולני. מפקדיו וחבריו העידו כי היה לוחם אמיץ לב, חדור רוח לחימה, הראשון להתנדב לכל משימה ובעל יכולת נתינה ללא גבולות. "הוא אהב מאוד אתגרים ועמד בהם ללא חת," סיפרו, "אדם עם עוצמות שהלך עם האמת שלו עד הסוף."

נוכח יכולותיו הגבוהות סומן לפיקוד, יצא לקורס מ"כים ובסיומו חזר לסיירת כמפקד כיתה. "הוא היה מפקד לא סטנדרטי," סיפרו המפקדים, "אדם בעל בגרות נפשית, אחריות ואינטליגנציה רגשית ברמה מאוד גבוהה שידע ליצור סינרגיה בין תפקידו כמפקד לבין הרגישות הנדרשת בהובלה ובמנהיגות. ראינו בו מועמד טבעי לצאת לקצונה."

ואכן, הדאגה והאכפתיות לחייליו, החיזוק הרוחני והמנטלי שהעניק ללוחמים ברגעים קשים בצד הדרבון לפתח מוטיבציה גבוהה לשירות הפכו את רואי לאחד המפקדים הבולטים ביחידה. "הוא דיבר אלינו בגובה העיניים," סיפרו פקודיו, "התייחס לכל אחד מאיתנו באופן אישי והיווה אוזן קשבת. שוב ושוב חזר והדגיש בפנינו שאם מישהו זקוק לעזרה – הוא הכתובת לפנות אליה. הוא המפקד הכי טוב שהיה לנו."

אהבת הנתינה הייתה טבועה כה עמוק ברואי, שגם כעת, כחייל בשירות סדיר, יצא מגדרו וניצל כל הזדמנות כדי להמשיך בפעילות גמ"ח (גמילות חסדים). חבריו סיפרו שכאשר גילה כי אחד מחייליו נתון במצב כלכלי קשה ערך עבורו קניות לשבת והביא את המצרכים עד לפתח הבית.