עמית מוסט

תמיד היה חייב לקפוץ ולצאת ראשון פשוט ילד חסר מנוחה. תמיד צחקנו עליך שתישאר מאחורה כי אתה החופל אבל בדיוק בגלל זה גם נהרגת.
כשהכל התחיל אתה סגרת שבת במוצב סופה, קמתם לאזעקות והלכתם כולם למרחב המוגן.
כמה דקות לאחר מכן הודיעו לכם על חדירת מחבלים למוצב…. כולם רצו להביא את הציוד שלהם ואתה פשוט נשארת לעזור לאנשים.
כמה דקות אחרי אתה שמעת שהחבר הכי טוב שלך פצוע ורצת בלי שום דבר על חצי ב בלי וסט ובלי קסדה רק עם נשק לעברו מהמרחב המוגן. כשאמרו לך שאתה לא יכול לצאת לשם כי המוצב מוקף במחבלים חזרת למרחב המוגן ואז יצאת עוד פעם, עברת בין כמה חדרים כדי לטפל בפצועים שאין לך מושג מי הם בכלל אנשים שאתה אפילו לא הכרת, שאתה יודע שהמחבלים כבר בפנים.
היום אנחנו יודעים להגיד שיש אנשים שחיים בזכותך ובזכות הטיפול שלך, מה שלא הפתיע אותנו בכלל.
התפקיד שלך היה לך הכי חשוב בעולם ונתת את כל כולך בשביל האחרים, שלהם יהיה טוב ויקבלו את הטיפול הכי טוב שאפשר.