עזריה יחזקאל

בנם של כרמלה פרחה וסלח. נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ל (27.7.1970) בפתח תקווה. אח לרימל, רחמים וניסים.

גדל בעיר פתח תקווה ובה התחנך.

אחרי לימודיו התגייס לצה"ל, שירת בחיל השריון כנהג טנק צנטוריון (שוט).

כשהיה נער התנדב במשמר האזרחי בעיר, שם הכיר את אביבה. לימים הם נישאו, גרו בפתח תקווה עם נטלי בתה של אביבה ונולדו להם שני ילדים: אידן ואריאל. עזריה היה איש משפחה מסור, אב אוהב, דואג ומכיל. לצד זאת היה חבר של ילדיו, שימש להם אוזן קשבת וייעץ להם בכל עניין ודבר.

המשפט שלפיו נהג בחייו היה "מצווה גדולה להיות בשמחה", ואכן הוא היה איש שמח ואופטימי. בכל מקום שאליו הגיע השרה ביטחון ושלווה, ואף פעם לא נתן לקשיים ולאתגרים להכניע את רוחו. היה אדם צנוע, שמעולם לא ביקש לעצמו פרסום או הכרה, ופעל תמיד מתוך רצון כן לעשות טוב ולתרום לחברה, למשפחה ולחברים.

עזריה התברך בידי זהב. הוא עסק בתחום החשמל והאלקטרוניקה, ואחד התחביבים שלו היה בנייה של מכונות והתעסקות במכוניות ואופנועים. הוא היה סקרן מטבעו, אהב ללמוד ולהרחיב אופקים, ועודד גם את ילדיו לשאוף לידע ולהתפתחות אישית.

אהב את הארץ ואת נופיה, ובמיוחד אהב לטייל בטבע והעביר אהבה זו גם לילדיו.

לאחר השחרור משירות הסדיר שובץ בגדוד 129, חטיבה 8, כנהג טנק שוט. בתחילת שנות האלפיים יצא טנק זה משימוש ובמקומו נכנס טנק המרכבה. בשל כך רבים מהנהגים הוותיקים השתחררו משירות מילואים, אך עזריה ביקש להמשיך עם הפלוגה החדשה, הצעירה, כנהג טנק מרכבה. למרות גילו הוא התחבר אל החיילים החדשים בקלות.

עזריה כונה "האבא והלב של הפלוגה", ולא היה אחד בגדוד שלא הכיר אותו. הוא תמיד היה בתנועה ועזר בכל הטיפולים ובכל המשימות שאחרים לא רצו לעשות. בזכות הידע הטכני שלו והכישרון שניחן בו הצליח לתקן דברים שהתבלו או התקלקלו ולאלתר פתרונות לבעיות שונות. כך למשל דאג שלכולם יהיו מים חמים במקלחת, בנה פלטה חשמלית לחימום האוכל והכין שקעי חשמל להטענת הטלפונים.

בהגיעו לגיל ארבעים כבר לא היה מחויב בשירות מילואים פעיל, אך בחר להמשיך ולהתנדב מתוך תחושת שליחות עמוקה והגיע לכל משימה שאליה נדרש. הוא ביצע את תפקידו במקצועיות ובאחריות והתעקש להמשיך ולשרת כנהג טנק.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עם פרוץ המלחמה הבין עזריה שיש מצב חירום. הוא לא המתין לקבלת הצו להתייצבות, אלא סידר במהירות תיק ויצא ליחידה. לפני שיצא לדרכו נשק לכולם ונפרד מהם באמירה "אני יוצא להגן על המדינה ועל עם ישראל". מאז אותו היום שירת במוצב מרגליות שבגבול לבנון, לאחר שהמלחמה שהחלה בדרום התפשטה לצפון.

חודשיים לאחר פרוץ המלחמה, בשעות הצוהריים של יום שבת 16 בדצמבר, נשמעה התרעת צבע אדום במוצב מרגליות בשל חדירת כלי טיס בלתי מאויש (כטב"ם) לגזרה. עזריה דאג להוציא את כולם מן המגורים. רק לאחר שווידא שכולם יצאו יצא גם הוא, אך לא הספיק להגיע למקום מוגן ונפגע כתוצאה מנפילת כלי הטיס.

שבוע לפני נפילתו נפגש עזריה עם בני משפחתו והדליק עימם נרות חנוכה, ויום לפני האירוע שוחח עימם. בבוקר האירוע, דקות ספורות לפני נפילתו, שלח לבני משפחתו ברכת בוקר טוב, אך תשובתם כבר לא זכתה למענה.

רב-סמל בכיר עזריה יחזקאל נפל בקרב ביום ד' בטבת תשפ"ד (16.12.2023). בן חמישים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותיר אחריו אישה וילדים, אם, אחות ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-נגד.

ספד לו בנו אידן: "אבא אהוב שלי. בהיוודע לי הבשורה נפלתי לרצפה. קרעתי את החולצה והתחלתי באבל. כתבתי הבוקר הספד, אבל הוא לא רלוונטי. עבר כל כך הרבה מאז. מי היה מאמין שנעמוד פה היום. היה לך חיוך של מלאך, גיבור ישראל. נהרגת כשעשית את הדבר שהכי אהבת – להגן על המדינה. תמיד היית זקוף ואיתן, עטוף מדי צה"ל. הרגשת מחויב לאדמתנו ונהרגת גיבור. דאגת לכולם לפני שחשבת על עצמך, כמו האריה שאתה. היית הלב של הפלוגה. תראה כמה אנשים באו לעשות לך כבוד. נהרגת ביום שבת.

אתה סבא מושלם, אבא מדהים והבעל הכי טוב בעולם. לא סתם קראו לך עזריה. לימדת אותי מה זה להיות גבר אמיתי. לקום בכל בוקר, לנשוך שפתיים ולעשות את מה שצריך. היית ואתה עדיין העוגן של הבית. ידענו שגם כשקשה, אבא עזריה פה. דאג שלא יחסר לנו כלום, שנקום כל בוקר ושיהיה לנו טוב, ושנצליח. אפילו שמחר אהיה בן עשרים וחמש, היית שואל אותי כל יום איך אני מרגיש. היה לך לב מזהב. ידי זהב. כל מה שעשית היה על הצד הטוב ביותר".

ספד לו מפקד הגדוד: "עזריה אהובנו, כן, אהובנו… אם תשאלו בפלוגה ח' מי הוא אהובנו כולם ישאגו ביישור קו: עזריה! אתה יודע עזריה, יש פסוק שנהוג להגיד בלוויות: 'הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבו'. והאמת היא שזה קצת מנטרה, אבל במקרה שלך לפסוק הזה יש תיאום כוונות מושלם איתך. 'הולך תמים' – איזה תום, איזה לב. עזריה, אתה פשוט החלטת להישאר עם תום הילדות. למעלה משלושים שנה של שירות סדיר ומילואים כנהג טנק לוחם ומקצועי אבל את הלב השארת בעוצמה של ילד מתוק. 'פועל צדק' – עזריה, כשמך כן אתה, תמיד בפעולה של עזרה בכל דבר ובכל זמן. 'דובר אמת בלבבו' – מידת האמת אצלך באה לידי ביטוי מיוחד מאוד בכך שאתה שומר האמונים הכי גדול שאני מכיר. שומר אמונים למשפחה אביבה והילדים תמיד בליבך, שומר אמונים לפלוגה. כמה אנשים עברו בפלוגה ועזריה עומד על משמר האמונים. פשוט עוגן פלוגתי נצחי … אני עומד כאן עזריה באופן רשמי עם הדרגות (כל פעם ששכחתי לענוד אותן היית כועס עליי…) ומצדיע לך. אתה מופת בשבילי. בשביל כולנו".

עזריה מונצח בסיפור "ידי הזהב של עזריה" שכתב חיים שרייבר במסגרת הפרויקט "מלחמה של גיבורים", קובץ סיפורים על גיבורים בישראל שניצלו את כישוריהם וכישרונותיהם כדי לעזור במלחמה. הסיפור מתאר את ידי הזהב של עזריה ואת התועלת הרבה שהביא לפלוגתו.