עדן נימרי ז"ל

מפקדת צוות ברוכב שמיים (5353) בחיל התותחנים. הועלתה מדרגת סגן לדרגת סרן לאחר מותה.

במהלך חול המועד סוכות תשפ"ד נקראה עדן עם צוותה למוצב "נחל עוז" שעל גבול רצועת עזה, כדי להחליף צוות שיצא לחופשת חג. ממשימה זו – לא חזרה.

אותו בוקר, עת נשמעו רעמי הטילים, קפצו עדן וארבע לוחמותיה מהמיטות עם פיג'מות ונשקים ורצו למיגונית הצמודה למגורי הבנות. במיגונית התקבצו כשלושים חיילות לא חמושות שעדן לא הכירה כאשר רק צוות רוכ"ש היו חמושות בנשק. רוב החיילות היו של חיל הגנת הגבולות בתפקידים של תצפיתניות, סמב"ציות, בנות אוגדת עזה – חובשות, תקשוב ועוד.

"פיצמ"רו אותנו," כתבה לווטאסאפ הפלוגתי, "צוות נימרי מאבטח את המרחב המוגן." בהודעת הטקסט האחרונה למשפחתה ניסתה להזהיר – וגם להרגיע. "תישארו ליד אזור בטוח, אנחנו בסדר," כתבה.

בתוך זמן קצר עברה מערכת הכריזה של המוצב מקריאות "צבע אדום" לקריאות "פשיטה, פשיטה". בו ברגע קיבלה עדן פיקוד, לקחה חסות על כל הבנות והרגיעה אותן; היא התמקמה לבדה בפתח השמאלי של המיגונית, הקרוב לכניסה החיצונית, טענה את נשקה ודרכה אותו, יצרה קשר עין עם הלוחמות שלה והנחתה אותן – ללא מילים – לעשות כמותה, ולתפוס את הפתח הימני, הקרוב לחדרי המגורים. במהלך הרואי זה, שינתה את תוצאת הקרב והצילה חיים. אחת הניצולות תיארה את אשר ראתה: "מה שעדן עשתה זה פשוט הקרבה עצמית הכי גדולה שיכולה להיות. גם אם היא לא ידעה בדיוק מה קורה, הא הלכה לבד לכיוון של היריות ושל הצרחות בערבית". "אני מכיר את עדן וכמה שהיא פייטרית ופרפקציוניסטית," אמר בן זוגה, "וכל דבר שהיא הייתה עושה זה בשביל להיות מוכנה בצורה הטובה ביותר למלחמה."

כשנכנס המחבל הראשון למיגונית דרך הפתח השמאלי, ירו בו עדן שהייתה מולו וגם הלוחמות שהיו בפתח הימני והרחוק וכך והצליחו לנטרל אותו. מעט לאחר מכן הסתערה קבוצת מחבלים בירי וברימונים אל הפתח השמאלי, אך נתקלה באש יעילה שעדן ייצרה לעברם בנשקה האישי. בחסות העשן והקרב שניהלה, עיכבה את התקדמותם ואפשרה לארבע לוחמותיה ולעוד שבע חיילות לסגת אל הפתח הימני, הפנוי, ולהימלט אל מרחב המגורים. בקרב זה נפלה. גופתה חולצה כעבור יותר מיממה מהמוצב שהפך למרחץ דמים, וזוהתה בחלוף כמה ימים. אחת-עשרה החיילות שניצלו בזכותה התבצרו במשך כשבע שעות בחדרי המגורים, עד שחולצו בחיים בידי כוחות צה"ל.