עדי אודיה ברוך ז"ל

מספרת אימה:

באותו בוקר, אבא שלה התגייס כמתנדב למילואים. אותה לא גייסו, והיא אמרה, "אותך הזקן מגייסים ואותי לא? אין דבר כזה! אני אשיג צו 8".
"אכלה להם את הראש" כדי שיגייסו אותה ובסוף הצליחה.

המפקד שלה מהסדיר סא"ל איתן דנא פיקאר, למעשה לא שייך לאיזור שדרות. באותה שבת הוא הבין מה קורה והגיע לאיזור מעותניאל, שם גר. יצא מצב שהוא נהיה קצין המבצעים. הוא מבין שכמות המחבלים שנכנסה לשטח לא תואמת את מספר המחבלים שמתו, כך שיש עוד מחבלים בעיר. הוא יצר חמל תצפית, על בסיס המצלמות בעיר. קראו לעדי לנתח את המצלמות ולהבין מאיפה נכנסים המחבלים, לאן הלכו כך שאפשר יהיה לאתר אותם.

אנחנו גרים בקרית נטפים, ליד אריאל. בעלי הגיע להעביר שיחה לצוות החירום בישוב כדי להבהיר להם מה עושים במקרה שמישהו יפול מבני הישוב, איך מתפעלים את האירוע.

לכן הוא היה בבית באותו יום שזה קרה. כך יצא שהוא הספיק להקפיץ אותה לטרמפ שחיכה לה ממודיעין לכיוון שדרות. אני נפרדתי ממנה. אמרתי לה, "אני אוהבת אותך", בדיוק כשהיא אמרה לי גם. אמרתי לה שתשמור על עצמה. היא שמה מטבע שיניר אחיה הקטן נתן לה כי רב אחד אמר ש"שלוחי מצווה לא ניזוקים", והיא אמרה שהיא שמה ברגל אחת 5 שח וברגל השניה 10 שח שלא נדאג.

הידיעה

אני הייתי בחמ"ל בפתח תקווה.

בשעה 12:00 קפצה לי ידיעה בטלפון על צעירה בת 20 וגבר כבן 30 שנפגעו קשה ואנוש מפגיעת רקטות בשדרות. והרגשתי בבטן שזו עדי. היא לא ענתה לי בטלפון. אני בודקת כמה זמן היה צריך לעבור עד שתגיע לשדרות ממודיעין. זה היה בדיוק הזמן.

התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שאני מרגישה שמשהו קרה לעדי. יצאתי הביתה. ונזכרתי שלאחיה, דביר, יש מעקב על הטלפון שלה. התקשרתי וביקשתי לבדוק איפה הטלפון שלה נמצא, והוא מצא שהוא מאוכן בבית החולים ברזילי באשקלון.

שעה שלמה אנחנו מנסים לאתר איפה הילדה, אף אחד לא הודיע לנו כלום. בדיעבד מסתבר שלא מודיעים בטלפון.

יצאנו לבית החולים, שמה בישרו לנו שהיא נהרגה.

הם הספיקו להכנס לשדרות, ובדיוק בכניסה לעיר, בקיר של עזרה ומרפא ממול פארק הילדים הם שומעים אזעקה הם שוכבים על הרצפה, ביחד. הוא נפגע מרסיסים והיא נהרגה מרסיס בראש.

המקום שבו עדי נפלה מאוד מאפיין אותה:
מצד אחד מרכז "עזרה למרפא" שמייצג חסד ועשיית הטוב ואת העולם הבוגר, וממול ,פארק הילדים שמיצג את עולם הילדים שעדי כל כך אהבה.

היא היתה בוגרת וילדה בעת ובעונה אחת. כל כך אהבה להתחפש. לא היתה מפספסת אף תחפושת בפורים.