מעוז מורל ז"ל
- בן 22 בנפלו
- תאריך לידה: כ"ב אדר התשס"ב
- 06/03/2002
- מקום מגורים: טלמון
- תאריך נפילה: י' אדר א' התשפ"ד
- 19/02/2024
- תפקיד: סמל ראשון מאגיסט
- בסיירת צנחנים
- למד ב: ישיבה תיכונית צביה דימונה
- תנועת נוער: בני עקיבא
מעשה מאפיין שלו, שאפשר להמשיך לעשות להנצחתו:
היה מכבד כל אדם, נחוש ודבק במשימות שהציב לעצמו, מתמודד עם קשיים בצורה מדהימה, עזרה לזולת , האחרון להישאר ולעזור. הייתה לו רגישות לאחרים למרות הקשיים הרבים – התמיד והיה נחוש להשיג מטרות בלי להיכנע לשום קושי. תמיד חייך.
מעשים לבחירה
ארגון וחיזוק השתתפות בפעולות קהילתיות (שיעורים/מנייני תפילה/ פעולות תרבות/אירועים חברתיים)
הגברת תכנים לאומיים (בין במישור הדתי ובין במגזר הכללי)
התגברות על משבר בלימודים
ועזרה למי שמתקשה להשתלב בחברה או "אינו מקובל"
לחייך ולהאיר פנים לכל אדם
מוכנות לתקן ולהפיק לקחים
עבודה על התנהלות בין אישית (שמחה/נדיבות/ מאור פנים/ מניעת כעס/ מניעת עלבון ופגיעה מילולית ופיזית)
הנחלת ערכים (ציונים/ יהודים /מידות טובות)
הענקת תשומת לב
הצעת עזרה
כבוד להורים / סבים וסבתות וכיו"ב
פעולות למען צדק חברתי
רוצים להצטרף "להנציח למעשה" למעוז מורל?
מלאו פרטים כאן!
מכירים את החייל?
אנחנו בעמותת ״למלא את החלל״ רוצים להנציח את כל גיבורי חרבות ברזל. נא שלחו כאן פרטי קשר של המשפחה או הפנו אותם אלינו. למלא את החלל - 052-733-5400
סיפור חיים
מעוז הוא הרביעי מחמשת הבנים ובנוסף יש לנו גם אחות קטנה.
תמיד היה קשה לו בלימודים בבית הספר. כבר בכיתה א' היו לו קשיים ואתגרים בהקניית הקריאה, וזה המשיך לאורך כל שנות הלימודים. אבל, עם זאת, התאמץ מאד להצליח.
גר בטלמון, גרים שם שם 31 שנה, כשהישוב היה בן 4 שנים. הוא היה קטן מאד אז. אצלנו בישוב כמעט כל הבנים לומדים בישיבות תיכוניות בפנימיות. בפנימיות יש ישיבות שמאד קשה להתקבל אליהם, רק בגלל שהם פופולריים. יש 600-800 מתמודדים על 60 מקומות. הוא החליט שהוא רוצה ללמוד באחד הישיבות האלה. והלימודים היו קשים לו. הוא שם לו למטרה להתקבל לישיבת צביה דימונה. מכיתה ז', צריך מאד להצליח והוא עבד מאד מאד קשה, כדי שיוכל להגיע למטרה ולהתקבל לדימונה.
הוא התקבל, היה ברשימת המתנה, לקח זמן וערב פסח התקשר ראש הישיבה לומר לו שהוא התקבל, זה היה היום המאושר בחייו.
הוא התקבל כי שם לו למטרה, עבד קשה, לא ויתר לעצמו, זה משהו שאנחנו רואים שזה מאפיין אותו.
היה טוב מאד בספורט, למד 6 שנים קונגפו, התקדם ורצו שהוא ימשיך ויגיע לתחרויות רציניות יותר, השתתף בתחרויות וזכה במקום ראשון.
עוד ביסודי. יש ליגה של פוטבול אמריקאי, היה קפטן של הקבוצה, והביא אותה לאליפות אחרי 3 שנים.
היתה לו קבוצת חברים טובה מאד. אהב לטייל.
בישיבה, עשה בגרות מלאה, עבד קשה מאד והצליח בצורה מעוררת התפעלות. כי לא היה לו קל. כשסיים את הישיבה התיכונית, הרבה מהחברים הלכו לישיבת הסדר לפני הצבא. בדרך כלל לא קשה להתקבל. הוא החליט על מקום מסוים. צריך להיבחן בגמרא, וזה היה מקצוע קשה לו. אבל זה מה שהוא רצה, אז נבחן בגמרא. הרב ראה שהוא מאד חלש ואמר לו אצלנו לומדים ביום ובלילה גמרא. ולך יהיה קשה מאד. זה בעצם אמירה שאומרת – לא התקבלת. הוא לחץ ולחץודיבר עם אנשים, והתקבל בסוף. אבל, בסוף הוא צריך שוב להתמודד עם הקושי הכי גדול שלו. הוא דאג שיהיו לו חברותות, שילמד עם חברותות כדי שיוכל להתקדם. הוא לא היה מבין, שוב ושוב ושוב, עד שהבין. שורה שורה, ככה היו עוברים איתו. והוא לחם כדי להבין את הדבר הזה. הוא לא ויתר, כל יום במשך שנה, לא ויתר עד שהבין. שנה, שנה וחצי אחרי, הוא התחיל להרגיש שהוא לא נותן עד הסוף, קשה לו לשבת ולהתרכז. גם בישיבה וגם המפקדים אמרו עליו, שמה שמאפיין אותו – שהוא נותן כל מה שיש לו כל יום.
והוא הרגיש שקשה לו כל יום לתת הכל. ולכן החליט שזה הזמן ללכת לצבא. הלך לצבא והתקבל לסיירת צנחנים. במישור החברתי זה היה פעם ראשונה בחיו, ילד שגדל כל המסלול שלו דתי, והוא נמצא בסביבה חילונית בעיקר. זה מצב אתגרי לילד כזה. גם בזה עמד מאד מאד יפה. הוא הצליח להתחבר לכולם, כולם אהבו אותו, ומאד כיבדו אותו כי הוא היה מיוחד בערכים שלו. בערכים הדתיים שלו הצליח לשמר אותם ברמה גבוהה, מצד שני היה מאד מקובל, למרות שהוא היה מוזר לסביבה שלו. למשל, כל השנים לפני הצבא לא היה לו טלפון חכם. אי אפשר להיות בצבא בלי האפליקציות. והוא לא רצה. אמר אני אתחיל את הצבא ואם יהיה לי בעייתי אני אקנה. התחיל ולא היה לו סמארטפון. אחרי שנה באמת קנה.
הוא עבד בגינון אצל קבלן ציבורי. היה עובד אצלו בקיץ. עבודות פיסיות קשות מאד. הרבה מהנוער מתחילים ונושרים. הוא לא. הוא מאד אהב את זה. אמנון הבוס אומר שהיה עובד יומיים שלוש בשבוע, אבל היה נותן 13-14 שעות. מעוז בשעה 12:00, הוא כמו מעוז של 7:00 בבוקר. גם כשנקרעו לו הנעלים פעם אחת, נשאר עד סוף היום, קשר שקית ניילון לנעל והמשיך!
היה מאגיסט. המג מאד מאד כבד. אף אחד לא רצה את זה. גם הוא. בטירונות היו 4 מאגיסטים, הוא היחיד ששרד כל הזמן. 95 ימים היה לוחם בעזה עם המאג, כל כך היה מזוהה עם המאג. כל הקלישאות שאומרים על החיילים, אומרים עליו.
ישיבות צוות, כשכולם יושבים עם המפקדים, הם רוצים שכל אחד יוציא באותו מעמד את כל הטענות והבעיות עם החבר שלך. מעודדים כדי לשחרר לחץ ולגבש. הוא לא היה מוכן לעשות את זה. הוא הרגיש שזה לא נכון להגיד בצורה פומבית ולבייש מישהו. המפקד אמר שמעוז אמר לו -אם יש לו בעיה עם מישהו אני אלך להגיד לו אבל אני לא אלך לומר לו בצורה פומבית.
תמיד עזר לאנשים. כשחוזרים מהשטח יש משאית שמביאה את כל הציוד מהשטח. בדרך כלל כשחוזרים כולם עייפים מאד והדבר הכי קשה זה לפרוק את כל הציוד מהמשאית. זה קשה לכולם. יש 3 סוגים של אנשים. יש אנשים שמוצאים את הדרך לא להיות שם. יש כאלה שלא יעלמו, יעזרו ויש כאלה שיעלו על המשאית החמה, וירימו את כל הציוד, ויפרקו אותו למטה. מעוז תמיד היה במשאית.
חברים סיפרו שכשהיו מקבלים תורנות מטבח היו מבסוטים כי הוא היה עובד כמו 5 אנשים.
כשהיו שמירות של 20 דקות, היו צריכים להעיר את החברים, גילו בבוקר שאף אחד לא העיר אותם, מעוז התברר שמר 3 שעות במקום להעיר את כולם.
יש ספר שנקרא מסילת ישירים, אם היו לו 5 דקות פנויות היה לומד אותו. היינו עושים מסעות ארוכים, הינו נחים מדי פעם 5 דקות, כולם היו עוצמים עיניים, והוא פותח את מסילת הישרים. היום הם לומדים 5 דקות פעמיים בשבוע, 350 איש, מסילת ישרים שעוסק בעבודה על המידות, כדי להיות אדם טוב יותר.
כשנכנס לעזה, לא דיברנו איתו כמעט בכלל. לא שיתף אותנו על האנשים, ועל הפעילות. לא היה דברן.
בתקופה הראשונה 7 השבועות הראשונים, לא היו טלפונים שם, אנחנו דיברנו איתו בטלפון פעם אחת. כשהיתה עיסקת השבויים והיתה הפסקת אש, הם היו ליד הגבול שלנו ושם נתנו להם להתקשר. ובפעם השניה היו הודעות שהקליטו להורים. כל האמהות מספרות שסיפרו לנו כך. אנחנו – "הי ממי, זה מעוז, הכל סבבה איתי. זהו, עדכנתי".
בתקופה השניה ב 8 השבועות האחרות, היו להם הרבה היתקלויות, ולמדנו שהוא היה חייל מאד אמיץ, לא פחד, היה מול מחבלים מאד קרובה. חודש לפני שנהרג, היה בהיתקלות מאד רצינית שנהרג שם חייל מיחידה אחרת, היה במצב שקיבל כדורים שורקים מעל הראש, והוא תפקד. היה מאד אמיץ. הוא היה תמיד מקדימה. חייל טוב, לא התלונן.
אחרי שנכנס שוב אחרי כמה שבועות מצאנו מחברות שהיה כתוב עליהן פרטי לא לפתוח דברים מאד פרטיים שלו שמתברר שהוא היה כותב לעצמו רשימות. מה היעד שלו ואיך להגיע אליו. יעדים לטווח קצר וארוך. מה אני רוצה לעצמי למחר, תובנות ביומולדת 20 ואחורה. מה אני רוצה לדבר עם הרב. כל מיני יעדים וצעדים קטנים מציאותיים איך להשיג את זה.
מה אני מצפה מעצמי בתור מאגיסט כדי להיות מאגיסט הכי טוב שאני יכול להיות. יעד ראשון – בגלל שהכלי כבד לא לעכב אחרים, לא להתייאש, לא להתלונן, ואם אפשר לעזור לאחרים.
היינו בחתונה של חבר שלו היה קשה לנו להיות . הכלה עיצבה חופה מיוחדת, ומה שהיה כתוב על החופה, פסוק על אהבה, וכתוב לזכר מעוז מורל. זה רקום על החופה עצמה. הרעיון שלהם שהוא יהיה נוכח בחתונה. וזה עובר עכשיו לחופות אחרות. החבורה שלו מהתיכון, הם שרו ובכו, הייתה להם הרגשה שהם רוקדים עם מעוז, הלכו לבית הקברות, כדי להזמין אותו לחופה. מרגש מאד.
החתן לבש כיפה של מעוז.
- וואטסאפ שלומדים מסילת ישרים לזכרו. מאות אנשים- 350.
- דוד שלו מצד אמא, הקימו קרן לזכרו שהייעוד שלהם זה אנשים שיש להם ליקויי למידה יקבלו אקסטרה עזרה.
- באמצע מדבר יהודה, באום דארג', יש שם בנין של משטרה ירדנית, בנו שם פרגולה, בתצפית יפהפייה לזכרו של מעוז, עם שלט יפה.
סיפור הגבורה
המח"ט של הצנחנים מספר לי שהם היו תמיד בשפיץ.
אתם הכח שנמצא תמיד בחזית. הם היו כובדים בית, מטהרים אותו, ישנים בו וממשיכים הלאה. היו 4 ימים באותו בית, בשעה 9:00 בבוקר, רוב החיילים, 12 חיילים היו בסלון של הבית. והתכוננו לצאת למשימות של אותו היום. התפוצץ רימון בחדר, וכל מי שהיה שם נפצע. הוא ישן בחדר ליד, התעורר מהרימון, רץ לחדר, ראה את הפצועים, והחובש והפראמדיק התחילו לטפל בפצועים. מעוז שהוא לא חובש הצטרף לצוות המטפל. המפקד שלהם נפצע מאד קשה, הוא עשה לו חוסם עורקים וגם שיטה לעצור את הדימום, הוא טיפל בו טיפול שחד משמעית הציל את החיים שלו . אחרת היה מדמם למוות.
הוא טיפל בפצועים, זה היה אירוע רב נפגעים. אחרי הטיפול היה צריך לפנות את כולם מהמקום, להוריד אותם במדרגות, ולפנות אותם לנגמש אמבולנס. צריך להבין שזה לא היה מחבל שזרק רימון והלך, זו היתה התקפה מתוכננת על ידי חולית מחבלים שתקפו את הבית. הרימון התחיל קרב. בזמן שהם מפנים את הפצועים היה תחת אש. והוא יורד ועולה ומפנה את החברים שלו. אחרי שפינו את כל הפצועים, רץ למעלה למאג שלו, בלי לקבל פקודות, ועלה לגג להשיב אש ולחפות בשביל החילים למטה. על הגג היה המג"ד שניהל את העניינם בקשר, והקשר שיורה בנשק אישי שלו. מעוז עולה לגג עם החיוך שלו, ואומר לי לך הצידה עם הנשק צעצוע שלך, ונכנס עם המאג, השיב אש במשך רבע שעה, האש גרם לכך שהמחבלים לא יכלו לעמוד באש ונכנסו לתוך הבית ליד.
זה ריתק אותם בתוך המבנה. בזמן הזה הביאו טנק וירו על הבית. 2 המחבלים האלה נהרגו במקום, חתיכה מהבניין נכנסה לו דרך העין למח. הוא נפל, 38 דקות אחרי זה הגיע לבית החולים. הרימון היה ב 9:00 בבוקר, הוא נפל פצוע קשה אחרי 38 דקות. הגענו לסורוקה, ואז הרופא לקח אותנו לחדר שלו ומסביר לנו שהוא קיבל נזק לבסיס המח. הוא עדיין חי אבל אין שום תקווה. שאלנו כמה זמן, אמר שזה ענין של שעות או ימים ספורים. זה היה ביום חמישי. כל האחים שלו הגיעו, קצינת הנפגעים אמרה שאולי זה לא נראה לכם עכשיו אבל קיבלתם מתנה, כי בדרך כלל מקבלים דפיקה בדלת, ולמחרת הייתה הלוויה. כל החברים והמשפחה התחילו לזרום לבית החולים, ואמרנו להם שהוא לא יחזור. כולם נפרדו. במוצ"ש, בטיפול נמרץ, עם הגיטרות.
במוצ"ש, הרופא מדבר איתנו ואומר לנו – זה לא מתקדם כפי שרצינו. אפשר להיות במצב כזה שבועות, חודשים, שנים. זה מאד הלחיץ אותנו. כולם כבר נפרדים. הרגשנו שאנחנו מוכנים להיפרד סופית. אבל הוא לא יכל עדיין. ביום ראשון, הצוות שלו יצא מעזה, אף אחד לא הלך הביתה ונסעו כולם לבית החולים בשלוש וחציץ הסברתי להם שהם צריכים להיפרד ממנו. היה קשה מאד והם נפרדו. כמה שעות אחרי זה עשינו לו תפילה משפחתית איתו בחדר. רק אנחנו. ופתאום אנחנו רואים את כל המספרים צונחים, אמרנו שמע ישראל, וכשסיימנו הכל נדם.
הבנו שהוא חיכה לצוות. כשהגיעו, זה אפשר לו למות.
כשיצאנו מהטיפול נמרץ, ראינו שכל החיילים האחרים מקבלים טיפול. מעוז לא קיבל שום טיפול.
לא היו לו ילדים, אנחנו ממש רוצים שהערכים שלו, הדמות והרוח שלהם יישארו כדי שהרבה ממנו יישאר. לא דברים גדולים. היה ילד רגיל. אבל הוא היה הוא.
הרחבות
תמונות. סרטונים. קישורים
קישורים
מתנדבים שלקחו חלק במיזם
שם המתנדב: | המעשה הנבחר: | תקופת ההתנדבות: | הערות: |
---|---|---|---|
נחשון רוט | הצעת עזרה, כבוד להורים / סבים וסבתות וכיו"ב | חצי שנה | לזכר מעוז הי"ד אשתדל גם לשאול שאלות כשמשהו לא מובן, לא הביישן לומד |
טליה רוט | לחייך ולהאיר פנים לכל אדם | חצי שנה | כשאני מחייכת לאנשים חדשים בבית כנסת כדוגמא, זה יהיה לעילוי נשמתו. |