לירון שניר

להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום, להיות טובים ולעשות טוב.

לירון נולד בישוב עפרה בתאריך י"ט כסלו התשנ"ח (17/12/97) גדל והתחנך בעפרה בבית הספר היסודי נחלת בנימין, ומשם עבר ללמוד בחטיבת הביניים בני בנימין בבית אל. בתיכון למד בישיבה התיכונית חיספין שברמת הגולן. לאחר מכן למד שלוש שנים בישיבה הגבוהה מעלה אליהו בתל אביב. בסיום השלוש שנים לירון התגייס לגולני, עבר גיבוש סיירת והחל את שירותו בתור חייל בסיירת גולני. סיים את המסלול כמצטיין מחזור. לאחר תקופה קצרה נשלח לקורס מכים ופיקד על כיתה בסיירת. בסיום תפקיד זה נשלח לירון לקורס קצינים, שגם שם סיים בהצטיינות. המשיך בסיירת וקיבל פיקוד כקצין על צוות טירונים שזה עתה התחיל את המסלול. לאחר עשרה חודשים קיבל תפקיד שני, מפקד צוות על צוות לוחמים ותיקים שעליהם פיקד במשך שמונה חודשים. לאחר מכן היה אמור להתחיל תפקיד חדש סמ"פ בבא"ח גולני.

הבחור הכי יפה וצנוע שאפשר לפגוש, עניו ושקט עושה הכל ברוגע ובנחת. לירון היה אדם של חסד, תמיד דאג לראות את החלש ולעזור לו. והכל תמיד בשקט, מעולם לא חיפש אחר כבוד או מחיאות כפיים.

תמיד ראה את טובת האחר לפניו, בין אם זה מול החיילים שלו ובין אם זה מול החברים או המשפחה.

לירון לא היה הולך לישון עד שלא עבר אצל כל החיילים ובדק שכולם בטוב ויש להם כל מה שהם צריכים.

עוד לפני שירותו הצבאי וכמובן גם במהלך שירותו כמפקד, ללירון תמיד היה חשוב ללמד על מורשת קרב, סיפורי הנופלים תמיד היו נר לרגליו ולמד ולימד מהם המון.

תמיד יצר הרמוניה מיוחדת של כל הדברים שחשובים לו בחיים – משפחה, חברים, צבא, אהבת ארץ ישראל וכמובן התורה. אהב לטייל וללמוד תורה, לקרוא ספרים ולצלם תמונות מיוחדות. לשמוע מוזיקה ישראלית טובה ולעסוק בספורט.

לירון מאז שהיה ילד דאג תמיד לשאוף להכי טוב והציב לעצמו מטרות ויעדים שאת כולם הצליח להגשים. ילד שכולו אור שרק הוסיף מסביבו טוב בעולם.

נכתב עליו בפייסבוק:

סרן לירון שניר, קצין בסיירת גולני בן 25, היה בדיוק במעבר בין תפקידים בימים הראשונים של המלחמה, אך למרות שלא שובץ בתחילה בכוח הפושט הוא התעקש להיכנס לעזה. רבע שעה לפני שעבר את הגבול הוא כתב צוואה, שהיתה מבחינתו לא רק למעגל המשפחתי הקרוב אלא לחברה כולה. כזה היה לירון. תמיד חשב רחב, תמיד ראה אחרים.

אלון, אחיו התאום סיפר לי שהלך לבקר את לירון בבאר שבע לפני שנעו לכיוון עזה. אלה היו שבועות הראשונים למלחמה והיתה אעזקה. כולם רצו למיגונית, אך לירון רץ לכיוון השני. מתוך המיגונית ראה אלון את אחיו רץ לכביש, שם זיהה זוג קשישים בכיסאות גלגלים. לירון כיסה עליהם בגופו במשך דקות ארוכות עד שחזר השקט.

בצוואתו כתב, ביתן היתר, לירון:

"עכשיו זה תורי להיות, להילחם, להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז ובענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב.

אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו. לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה.

להיות טוב זו השאיפה. טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום, להיות טובים ולעשות טוב.

שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליו טוב, אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב".

ב-21.11.23 ביום ההולדת של אביו ו-10 ימים לפני יום ההולדת של התאומים, נפל לירון. כמו מפקדים אחרים הוא הוציא פלג גוף עליון מהנמ"ר כדי לסרוק את השטח, וכך גם נפגע. ברגעיו האחרונים הוא שאל על הלוחמים האחרים אם מישהו נפגע, רק אחרי שכולם ענו בשלילה אמר לירון: "נפגעתי".

לירון חי במחשבה על אחרים ונפל במחשבה על אחרים.

בחייו נהג בצניעות, בחסד, לא רדף אחר כבוד ובכל לילה לפני השינה היה עובר בין חייליו לבדוק שכולם בסדר ושלא חסר להם דבר, ואך טבעי שנהרג בראש לוחמיו. העמותה לזכרו "להיות בגדלות" מבקשת להמשיך את הטוב והחסד ולממש את צוואתו.

יהי זכרו ברוך.

הנצחות ומיזמים: אתר ממוריז לזכרו; עמוד אינסטגרם לזכרו

לוחמי צוות לירון של סיירת גולני יצאו לחופשת החלמה בכפר דייגים ביוון – כתבה – אורי איזק. גלעד אפל נדב פרידמן – מטפל קבוצתי בטראומה מטעם עמותת שחר, מוציאה לעיבוד טראומות ללא מימון המדינה. תומר בוקסר. על המפקד לירון שניר ז"ל מעפרה נהרג. רועי כוכבא. ליאב פנחס. אוריאל אלדד, עמותת שחר. מתן ציון