יעל לייבושור ז"ל

"על יעל אנחנו אומרים תמיד שהיא נולדה במאה הלא נכונה – היא אהבה מאוד לרקום, זה היה תחביב אהוב ביותר שלמעשה היה הרבה יותר מתחביב, הוא ממש היה חלק ממי שהיא. יש ברקמה אלגנטיות כמו שהייתה ביעל, הרקמה הייתה חלק ממה שהיא הביאה לתוך חברות – היא רקמה סימניות לספרים עבור החברים שלה שאוהבים לקרוא, רקמה על החוגרים של החברים שלה פרפרים ופרחים (אם מישהו רואה חוגר רקום של חיילת דעו שהיא הייתה חברה של יעל), בקורס בצבא היא רקמה שקיות לכל החברות שלה, למי שכבר השתחרר מהצבא ונסע לחו"ל היא רקמה לו כיסוי לדרכון או פאץ' לתיק, היא רקמה מתנות יום הולדת. עוד בחייה הבנו שאחד הדברים שהיא עושה באופן מופלא זה לרקום חברויות. היא ידעה לבנות קשרי חברות עזים, קרובים ואותנטיים, היא הייתה חברת אמת – רגישה, קשובה, יודעת לשמור סוד (אבל ממש). היא הייתה זאת שמחברת את החבורה שלהם – חבורה שאת חלקם היא הכירה מיום שהיא נולדה והם עברו את כל הילדות וההתבגרות יחד. החברים קראו לה "יעלוב". אסנת חברתנו ספדה לה ואמרה שיעלוב זה חיבור בין YAEL ו LOVE. כשבצבא שאלו על החפצים שלה ביקשנו שיחזירו לנו חזרה רק את שקית הבד עם הרקמה שלה, אמרנו שאם לא מוצאים בגדים וכו' לא אכפת לנו, רק את שקית הרקמה. אבל לצערנו השקית נשרפה בחמ"ל. יעל אהבה מאוד טבע ולטייל, והייתה מחוברת מאוד למדבר. לכן היא הלכה לשנת שירות בחברה להגנת הטבע בבית ספר שדה הר הנגב. זאת הייתה השנה המופלאה בחייה, שילוב של כל מה שהיא אהבה – מדבר, הדרכה, וחברים. אחרי השירות היא רצתה להתנדב להיות שמרצבית – אותם אנשים ששומרים על קיני הביצים של צבי הים עד לבקיעה שלהם ודואגים שהצבים לא יתבלבלו וכשהם בוקעים ילכו לים. החלום שלה היה לעשות את שביל ישראל ואנחנו אמרנו שנעשה את זה עבורה. יעלי הייתה אדם נטול אגו, אדם של אנשים, היא ראתה את האחר בצורה מופלאה והייתה מאוד מאוד אהובה גם על חברים שלה וגם בצבא. על הקבר שלה כתוב: אוהבת אדם. נושמת מדבר. רוקמת חברויות. אהובת כולנו."