יוסף מלאכי גדליה ז"ל

בנם של דינה לאה ויצחק דוד. נולד ביום א' בטבת תשס"א (26.12.2000) בירושלים. אח לשירה, אשר, יעל, מיכה (צ'רלי), אסתר ואלישבע. נשוי לסיני.

יוסף מלאכי גדל בבית שמש, למד בבית ספר יסודי בעיר ובבית הספר התיכון "חורב" לבנים בירושלים. בחר לגשת לבגרות בהיקף חמש יחידות במתמטיקה ובמדעי המחשב והצליח מאוד בלימודיו, על אף שלא השקיע בהם מאמץ רב.

מילדות התעניין בצבא ובכלי טיס, ועוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה רכש יחד עם אחיו רחפן, אותו נהג לקחת עמו כשיצא לטייל, לגלוש בים ולרכוב על אופניים בהרי בית שמש.

בתיכון, שיחק בקבוצת הכדורסל "אליצור בית שמש" והצטרף לקבוצת שחקני פריזבי (צלחת מעופפת), בה שיחק מדי יום שישי בקמפוס גבעת רם יחד עם אחיו ועם כמה מחבריו ובני דודיו. תמיד היה מוקף בחברים ובני משפחה, וחילק את זמנו בין הלימודים, החברים, המשפחה והספורט.

עם סיום התיכון, הצטרף למכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי שבהרי בנימין. הרב כרם ורטמן, רב מחנך, סיפר שהיה שקט, עקבי ויסודי, השקיע בלימוד התורה וחיפש משמעות, והדברים שלמד חדרו עמוק לליבו.

ב-29.3.2020 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת "דובדבן". חבריו לטירונות העריצו אותו וסיפרו שתמיד עזר לאחרים לפני שדאג לעצמו. הוא הביא לשירות את הנחישות, האחריות והיסודיות שאפיינו אותו, ולצד היותו לוחם, הקים את צוות הרחפנים ביחידה, הכשיר לוחמים רבים לתפעול הרחפנים ואפשר ליחידה להיעזר בהם לטובת זיהוי כוחות אויב והיערכות טובה יותר לקרב. חבריו לצוות מספרים שהביא עמו יכולות גבוהות, אך תמיד נשאר צנוע ומעולם לא נתן ליכולותיו ולהישגיו לעלות לו לראש. רב היחידה סיפר שגם במהלך השירות, מדי יום למד תורה והקפיד על לימוד בשיטת שניים מקרא ואחד תרגום.

עם תום השירות הסדיר, המשיך לשירות קבע ביחידה.

במסגרת תפקידו יצא ליותר ממאה מבצעים שונים ולא פעם מצא את עצמו בסכנת חיים. אביו סיפר כי באחת השבתות, כשחזר מפעילות מבצעית והגיע לבית הכנסת, עלה לברך ברכת הגומל. "באותה שבת", הוא מספר, "אח שלי התפלל באותו מניין, ולכן באופן טבעי שאל את יוסף על מה בירך ברכת הגומל. יוסף ענה בקיצור שבפעילות המבצעית ירו עליו. אני שאלתי בתמימות: 'אבל יוסף, אתה יוצא מדי לילה לפעילות מבצעית ותמיד יורים עליך?' והוא השיב לי: 'נכון, תמיד יורים עלי, אבל הפעם זה היה קרוב, שמעתי את שריקות הכדורים ליד הראש'. לאחר מכן, כנראה שיוסף ראה את התגובה שלנו, ולכן קיים דיון הלכתי עם חבריו האם נכון או לא נכון לומר ברכת הגומל בכל פעם שחוזרים מפעילות מבצעית. וייתכן שמצד הדין הדבר נכון, אבל הם סיכמו שלא לומר, על מנת שלא להפחיד אותנו, ההורים".

יוסף היה אדם שקט, צנוע וחייכן, אהוב מאוד על בני משפחתו ועל כל מכריו, בעל אישיות כובשת והתנהלות ערכית ומעוררת השראה. כל צעד שעשה בחייו התבסס על ערכי התורה, העבודה, גמילות החסדים והציונות שאותם ספג מיום היוולדו. הוא כמעט לא כעס, מעולם לא חטא בלשון הרע והצליח לסחוף גם אחרים להישמר מעוון ניבול פה. בכל פעם שדיברו לשון הרע בסביבתו היה קם, אומר: "זה לא הולך לקדם את בית המקדש" ויוצא.

הקשר שלו עם הוריו ואחיו היה קרוב וחזק, הוא ידע כיצד לשמור על הקשר ולטפח אותו ונהג להתקשר לכל אחד מבני המשפחה בשעה הנוחה ביותר עבורו. אל אימו היה מתקשר בימי חמישי בלילה, כשחזר מפעילות צבאית וידע שהיא ערה ממילא ועושה הכנות לקראת שבת. אל אביו, נהג להתקשר כשהיה ער לפנות בוקר, וידע שהוא מתעורר לתפילה. פעמים רבות התייעץ איתו בשאלות שונות, כמו מתי הוא יכול להניח תפילין אחרי שהיה ער כל הלילה.

אהבת הארץ והמדינה זרמה בעורקיו, אך מעל לכל אהב אהבה עזה את ירושלים. במשפחתו נהוג היה לעלות לרגל אל הכותל המערבי בכל חג ומועד, ומגיל עשר לקח גם הוא חלק במנהג, וצעד אל הכותל מבית הוריו שבבית שמש, מרחק של ארבעים קילומטרים, ברגל. גם כשהיה בצבא, הקפיד להגיע להתפלל בכותל בכל פעם שיצא לחופשה.

בתחילת אוקטובר 2022 נישא לסיני, אותה פגש במחנה קיץ בארצות הברית. בתחילה שמרו על קשר חברי מרחוק, וחודשים אחדים לפני שהחל שירות קבע התחילו לצאת. יוסף הרבה לספר לסיני עד כמה הוא גאה בה שעלתה לארץ לבדה. לאורך שנת הנישואים שלהם הוא שירת בקבע, אך הקפיד להיות בעל נוכח בכל רגע שהתאפשר. השניים נהנו לטייל יחד בשבילי הארץ ובמעיינותיה, אהבו זה את זו בכל ליבם, והשנה בה היו נשואים הייתה מהיפות והמאושרות בחייו.

יוסף מלאכי היה מלאך בדמות אנוש. הוא יצא ליותר מ־100 פעילויות מסכנות חיים בשירותו והציל רבים עוד לפני השבת. היה איש צנוע ושמח, שמעולם לא כעס.

סיני כתבה : יוסף תמיד היה הגיבור שלי. מהרגע הראשון שפגשתי אותו ודיברנו, היה ברור שיש לנו הערכה הדדית אחד לשניה ולבחירות שעשינו. יוסף התרשם מכך שעליתי לארץ לבדי, ואני נדהמתי ממנו שהוא בחר ללכת לגיבוש מטכ״ל, מה שיכול להוביל אותו ליחידות שנמצאות בסיכון גבוה מאוד. מכאן ואילך נדהמתי ממנו. המחויבות שלו לעם, לארץ, ולתורת ישראל, שעבורו זה היה פשוט ומתבקש. הדרך בה הוא איזן את הכל יחד עם חייו האישיים, אף פעם לא נתן לי רגע לדאוג, תמיד היה לו זמן בשבילי. והסיפורים שהוא סיפר לי, למרות שתמיד השמיט את הפרטים היותר מפחידים , היו מדהימים. הייתי, ואני עדיין כל כך גאה בו. האופן שבו יוסף, בכל יום וגם ביומו האחרון, לא חשב פעמיים לפני שקפץ לפעולה כי הוא ידע שזה הדבר הנכון לעשות. הוא הרגיש אחריות כלפי ארצו, עמו ותורתו, ופעל למענם. אני חושבת שזה מה שהופך אדם לגיבור – מה שהופך את יוסף לגיבור – המסירות הבלתי מעורערת שלו ואהבתו לכולנו.
לא היה אדם שלא אהב את יוסף. הוא היה מסוג האנשים שכולם רצו להיות קרובים אליו, ולא היה לו מושג! יוסף היה מרוצה מאוד מאורח חיים רגוע של ספורט, משפחה, חברים קרובים וצבא. ובכל זאת הוא הוזמן לכל חתונה ומסיבת יום הולדת ומעולם לא הצליח להבין למה. אבל העובדה היא שכולם ראו אותו כחבר טוב, הוא גרם לכולם להרגיש טוב ובנוח.
יוסף חי את חייו על קידוש ה׳, תמיד ברגישות לזולת, תמיד תוך התחשבות בתורה והלכה, ותמיד עם צניעות. שום דבר לא היה הצגה, הכל היה אמיתי. וזה כולל גם את הדברים שהוא לא בהכרח רצה לעשות, אבל עשה כדי שאחרים יהיו מאושרים.
אנחנו מתגעגעים ליוסף כל יום, אני מתגעגע אליו כל יום. הוא גילם ערכים של גיבור אמיתי ודמות לחיכוי, ובכל זאת היה אדם שכולם הרגישו בטוחים ומאושרים בסביבתו. אני מתגעגעת לצחוק שלו, לאושר שלו, לכוח השקט שלו, לאהבה שלו, ובאותה נשימה הוא איתי ונוכח לכל דבר, ביחד איתי למסע.