ג׳מאל עבאס

ג'מאל היה אדם שאהב מאד אנשים. ערך הרעות והכבוד היה לו מאד מאד חשוב. כל ההורים והחיילים היו מחוברים אליו ואהבו אותו מאד מאד. בקרב עצמו , סיפרו המ״פים, שג'מאל, לפני שנכנס לעזה, שלח הודעת וואטסאפ להורים, ואמר שזו מלחמת קיום, מלחמה שאין יותר מוצדקת ממנה,  ושחייבים להחזיר את הכבוד של המדינה שנרמס ב 7.10.23.

ג'מאל אמר להוריו, "אני אעשה הכל. אבא, אתה יודע שיכול להיות שלא אחזור מהמלחמה אני רוצה שתהיה גאה בי״.

ואנחנו מאד גאים בו. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה ב 6.10.23, לא היה מתוכנן שהוא יבוא. ישבנו כל המשפחה אצל האחיינית ועשינו על האש. והוא בא בהפתעה עם הטרקטורון שלו. הוא אהב מאד לרכב על טרקטורון. איך שהיה מגיע, היה עושה אוירה של שמחה, צחוקים. ואז הוא נסע לחברים לטבריה. יצאו, נהנו, צחקו, והוא התעקש לשלם על כולם.

ב7.10. בבוקר, ג'מאל ישן אצל החברים בטבריה. וגדעון אח שלו, לקח לו זמן להעיר אותו. אמר שיש מלחמה. גדעון בינתיים הכין לו את כל הציוד שם לו וסט של אבא, וסט של גדעון אחיו הבכור. הגיע, נפרד מגדעון ומאחותו, כי השאר היינו בהלוויה של קרוב משפחה. הוא בא להלוויה בבית העם, נפרד מכולם. ואז ב 18.11. הגיעו מעל 8000 איש לאותו מקום, ועוד 50,000 מנחמים, ונפרדו ממנו.

אחרי שנסע למלחמה, ג'מאל הגיע ב 12:30 ליד מפלסים. אחר כך בבארי. היתה להם התקלות עם המחבלים במקום בעוטף שנקרא "עץ שחור". הם המשיכו עוד שבועיים במפלסים. הבחור שג'מאל היה אצלו בבית, רועי, אמר – לא פגשתי בן אדם יותר ציוני ממנו. כל מה שקרה ב 7.10. זה מאד מאד כאב לו. התקשר ואמר לי אבא אתה לא מבין מה קורה כאן. חייבים לעשות הכל לנקום את דמם של חברינו שמתו ולהחזיר את השבויים.

בלילה היה מרדים את החיילים, ביקש מרועי ממפלסים שילך לישון, והוא ועוד מ"פ שמרו על החיילים, הוא רצה שישנו ויקבלו כח.

אחרי שבועיים עשו הכנות, היה שם קצין שעשה להם את ההכנה ואמר שמכל המ"פים הוא היה אחר, מכבד, מקשיב, רציני.

3 ימים לפני שהוא נהרג, דיברתי איתו במכשיר קשר. עשו לי הפתעה בפיקוד ואמרו לי, אתה וגדעון הבן תדברו עם ג'מאל בקשר. סידרו את השיחה, ודיברנו איתו במכשיר קשר, שיחה שהתפרסמה אחר כך. ברכתי אותו. אמרתי לו שאתם חוד החנית, שיחזרו עם הניצחון. אני וגדעון קיבלנו דרגה והוא איחל לנו מזל טוב.

ביום שבת, שמע על היתקלות ורץ כמו מפגר לתוך ההיתקלות. הכלבנים אמרו שלא הם ולא הכלב הצליחו לרדוף אחריו. איפה שהיתה היתקלות ג'מאל מגיע, עושה סדר ומטפל באירוע. אחד החיילים שהיה שם סיפר:"ראיתי שג'מאל שם עשה לי סימן "לייק" באמצע, הייתי בטוח שהוא יציל אותנו. הם חילצו את הפצועים, ואז נכנסו בבית עם טנק ואש כבדה. כשסיימו ג׳מאל אמר, "איפה שיש מחבלים – אני נכנס". שחר פרידמן, הקשר ובנימין ארליך הנגביסט, נכנסו כחוליה עם ג'מאל, ועוד 2 חוליות, ג'מאל זרק 3 רימונים לתוך החדר, ואחד המחבלים שנפגע קל ירה כמה צרורות. צרור אחד ירה בבנימין והרג אותו, צרור שני בשחר והרג אותו. ואז ג'מאל, קיבל 2 כדורים מהצרור השני, בצלעות בצד ימין. הוא קפץ אחורה, והמ"פ שהיה מאחוריו תופס אותו. ואז הוא הסביר למ"פ שיש שם מחבל אחר הרוג, אחד חי בצד ימין. וכשניסה להוציא את האוזניה ולא הצליח, הוא חייך, את החיוך הנצחי שלו."

בספר הפנימיה שלו, רשם שיהיה בגולני, שיהיה לפחות אלוף משנה. ואחת השאלות היה – איך אתה רואה את סוף החיים שלך, אמר שהוא ימות מכדור במלחמה. הוא היה אומר את זה לי, לחברים. שאין לו בעיה למות למען מלחמה כזו צודקת. אמר שהיה רץ כמו מטורף לכל היתקלות.

הוא סיים את החיים שלו בכבוד. גדל במשפחה של לוחמים. וכך סיים את החיים.

ג'מאל, שחר ובנימין נפלו יחד.
שחר וג'מאל לא נפרדו. ג'מאל אהב לנסוע בטרקטורון, היה אוהד של מכבי חיפה. אהב אנשים ואהב להתנדב.