בן אבישי ז"ל

בנם הבכור של מאיה ואופיר. נולד ביום י"א באייר תשס"ד (1.5.2004) בבית החולים שבנהריה. אח ליהונתן וליואב.

בן היה מוקף חברים טובים, אהב לחגוג, לרקוד ולבלות במסיבות ונחשב לחקיין של החבר'ה. בספר המחזור נכתב עליו: "בן שלנו ספורטאי מצטיין, להבריז מהשיעור הוא אף פעם לא מתכוון. קשה לו לקום, זה התירוץ הקבוע, אבל הוא אחלה חבר, זה לכולם ידוע."

בן היה קשור מאוד למשפחתו. כאח בכור שימש עוגן לאחיו ודמות לחיקוי, השקיע בהם ובילה איתם. "מהרגע שיואב נולד בן טיפל בו ודאג לו," סיפרו ההורים על הקשר המיוחד עם בן הזקונים הצעיר ממנו בעשור שלם, "וליווה אותו באהבה עצומה." קשר קרוב היה לו גם עם סבו וסבתו, תושבי המושב החקלאי מעונה, והרבה לנסוע אליהם, לעזור להם במשק ולשהות במחיצתם, מתענג על האוכל של סבתא ונושם את הנוף הירוק ואת השקט של הגליל. ובכלל, בן אהב מאוד את הארץ ונופיה, אהב לצאת לטיולים ולהליכות בטבע, בנחלים ובאגמים, ורץ בקביעות בטיילת של נהריה.

ככל שהתבגר התחדדו היבטים נוספים באישיותו: יוזם, עצמאי, דעתן ומכוון מטרה, נחוש להתמודד בכוחות עצמו עם כל בעיה הנקרית בדרכו, דוגל באורח חיים בריא ופעיל. בן האמין במשפט "בעל הרצון החזק מעצב עולמו במו ידיו" וניווט את חייו בהתאם, עם תוכניות רבות לעתיד; כך, למשל, כשהחליט ללמוד ספרדית, קנה שיחון והחל ללמוד את השפה בכוחות עצמו, וכששנתיים לפני מועד גיוסו החליט להכין עצמו לשירות קרבי משמעותי, בעיצומה של מגפת וירוס הקורונה, נקט את כל האמצעים הדרושים: נכנס למשטר תזונה, נרשם לתוכנית "כושר קרבי אקספרט" והתמסר כל כולו להשגת היעדים שהציב לעצמו תוך שהוא משקיע ימים ושעות באימונים מפרכים, בכל ימות השנה ובכל מזג אוויר. ״גבר שבגברים," כתב אופק, מדריך הצוות ב"אקספרט", "השקט והצניעות שלך הלכו לפניך. אף פעם לא נהגת להחצין את הקושי. הפנים הטובות שלך תמיד השרו שלווה ורוגע ברגעים מאתגרים עבור כל אחד מאיתנו."

עם גיוסו לצה"ל, ב-8 בדצמבר 2022, הוצב בחיל הרגלים והתנדב לחטיבת הצנחנים. סיים בהצלחה את מסלול ההכשרה המפרך בגדוד 101 – "פתן", והיה ללוחם. חבריו לנשק סיפרו על חבר אמת מלא חוכמה ובגרות שידע להושיט יד לעזרה בשעת קושי, הפגין אכפתיות ודאגה, כיבד כל אדם ותמיד דיבר בגובה העיניים. מפקדיו העידו כי היה לוחם איכותי, מקצועי ונחוש שלא פחד לשאול שאלות כדי להבין את הסיבה והתכלית לכל פעולה ומשימה. "לא משנה באיזה קושי נתקלת בדרך," סיפרו, "היה לך משפט קבוע: 'אני לא מוותר כי אני מסיים את מה שאני מתחיל.' המשפט הזה אפיין אותך בכל פקודה ולמול כל אתגר, ובכל דרך שבחרת וצעדת בהמשך שירותך הקרבי." בכל שעה של היממה, ולמרות העומסים והאתגרים היום-יומיים, בן תמיד התייצב לפעילות עם חיוך, ובכל הזדמנות הוציא את הגיטרה, מעלה חיוך גם על פניהם של חברי הצוות והמפקדים.

בחופשות סוף השבוע הקצרות, דאג בן לנצל את הזמן עד תום, בילה עם חבריו הטובים ולא ויתר על אימון ריצה, מתוך כוונה להירשם לחצי מרתון סובב תבור. בשיחת נפש, אחת מני רבות, שיתף את ידידתו בחלומו הגדול ביותר: "סיפרת לי כמה אתה רוצה להיות אבא," כתבה נויה, "שתוכל לדאוג לה להכול. זה הכי מתאים לך בעולם… כבר קינאתי בילדה העתידית שלך, שיהיה לה כזה אבא מדהים ואוהב."