בוריס דונבצקי

בנם של ילנה ומיכאל. נולד ביום כ"ט בתמוז תשס"ב (9.7.2002) בעיר סמרה ברוסיה. אח לקונסטנטין.

בוריס גדל והתחנך בעיר הולדתו. היה ילד חכם, כישרוני וחברותי. אהוב מאוד על משפחתו ועל כל מכריו. בלט בנחישותו להצליח בכל מעשיו ולסלול לעצמו את דרכו בחיים באומץ לב ובהתמדה.

בנעוריו התחזקה אצלו הזיקה לציונות, והתעורר בו הרצון לעלות לישראל. בשנת 2018, בהיותו בן שש-עשרה, עלה לארץ במסגרת תוכנית "נעל"ה – נוער עולה לפני הורים". התוכנית נועדה ללוות בני נוער שעלו לארץ ללא הוריהם, לסייע להם בלימודים בתיכון ולתרום להשתלבותם בחברה הישראלית.

בוריס נקלט בכפר הנוער "אלוני יצחק", הכולל בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי. למד במהירות את השפה העברית, נהנה מההווי בכפר, והפך לישראלי, כפי שהעידו עליו שאר החניכים. הצטיין בלימודיו, נמשך למקצועות הריאליים ובחר ללמוד במגמת פיזיקה ומתמטיקה. היה חבר אמת, שמוכן תמיד להיות לעזר, לתת עצה טובה ולשמש אוזן קשבת. בלט כאדם ישר, הוגן ונעים הליכות, ורבים ביקשו את קרבתו. לצד הרצינות והאחריות שהפגין, ניחן גם בחוש הומור, ולא פעם הצחיק את הסובבים אותו. ניגן בתופים להנאתו והיה מוזיקלי מאוד. שמר על קשרים הדוקים עם בני משפחתו ברוסיה באמצעות שיחות טלפון, והקפיד להיפגש עם דודו וסבתו תושבי אריאל.

עם סיום לימודיו התיכוניים ביוני 2021, עבר קורס במכינה הקדם-צבאית "הראל" שבירושלים. שם התגבשה אצלו ההחלטה להיות לוחם בחיל השריון, בהשראת סבא-רבה שלו, מיכאל, ששירת בחיל זה במלחמת העולם השנייה.

ב-28.3.2022 התגייס לצה"ל ושובץ בחיל השריון. בטקס סיום מסע הכומתה, שהתקיים בפארק לטרון, קיבל כאות הוקרה את הכומתה השחורה של מפקד הפלוגה. שירת בחטיבת השריון 401, עוצבת "עקבות הברזל", גדוד 46, פלוגה ג'. בצוות הטנק שימש בתפקיד טען, הלוחם שאחראי על טעינת הפגזים.

אהב את השירות הצבאי ואת ההזדמנות להכיר באמצעותו אנשים חדשים רבים. "אני נהנה מהצבא", סיפר. "הרבה חוויות. אנשים טובים ממש, באמת אחלה אנשים. לפני הגיוס כולם אמרו לי שבשריון יש אנשים זהב, וזו האמת. כן, לפעמים קשה, אבל יותר קל להתמודד כשבסביבה יש אנשים טובים. אני ממש שמח שאני משרת בשריון".

חבריו ומפקדיו תיארו אותו כלוחם אמין, מסור ומקצועי מאוד, ששאף תמיד למצוינות. ביצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר, והטביע חותם בכל משימה. היה אהוב על כל החיילים, וזכה בפיהם לכינויים "בוריס הגבר" ו"טען-על".

הוכר כחייל בודד וגר בקריית ביאליק בדירת שותפים, עם שני חיילים בודדים. ירוסלב, חבר ושותף לדירה, סיפר שבחופשות מהצבא יצאו הרבה לבלות וצפו יחד בסרטים. עוד ציין שבוריס אהב לבשל, בעיקר שקשוקה ופסטה, והתמחה בהכנת אוכל תאילנדי ויפני. בחופשות גם עשה מאמץ לבקר בכפר "אלוני יצחק" שבו למד, להיפגש עם הצוות שאליו התגעגע, ולשוחח עם תלמידים חדשים על החיים בישראל ועל דרכו בצבא כדי לעודד אותם בקליטתם בארץ.

אחרי כשנה וחצי בצבא התחיל לתכנן את דרכו אחרי השחרור. רצה לצאת לטיול גדול בארה"ב, לבקר בין השאר בסן פרנסיסקו, ואחר כך ללמוד הנדסה בטכניון ולבנות את חייו בישראל.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בוריס ופלוגתו, שהיו אז באימונים בצפון, הועברו ללחימה ברצועת עזה. עם תחילת התמרון הקרקעי הייתה חטיבה 401, שבה שירת, הראשונה להיכנס לשטח הרצועה מצפון, כבר בסוף אוקטובר.

דודו, אליק, סיפר על המפגשים שלו עם אחיינו לאחר שפרצה המלחמה: "ראינו בן אדם אחר, מאוד רגוע ובטוח בעצמו. הוא היה מרוכז, ידע לאן הוא הולך, ומה הוא הולך לעשות. בפגישה האחרונה איתו כבר ראינו אדם שלא רק לימדו אותו לאן הוא הולך, ומה הוא הולך לעשות, אלא בן אדם שכבר היה שם, וידע בדיוק לאן הוא חוזר. הוא הלך למקום שידע שיש בו סכנה, אבל עדיין היה בטוח בעצמו, ועשה את העבודה בצורה הטובה ביותר. זה מעשה של גיבורים". בשיחותיו עם ירוסלב, חברו, לא פירט בוריס על הלחימה בעזה. "צה"ל עובד חזק", אמר, וכדי להרגיע את בן שיחו הוסיף, "אני לא מפחד, יהיה בסדר, אנחנו בטוח ננצח". כזה היה בוריס, תמיד ממקם את המשימה במקום הראשון, לפני טובתו, לא מוותר, וממשיך לבצע את עבודתו גם בסיכון חייו.

לכל אורך ימי הלחימה פעל כטען בראש הכוח של הגדוד, בקו הראשון. הטנק שבו לחם נפגע פעמיים מטילי נ"ט, אך למרבה המזל לא היו פגיעות בנפש. אחרי כל פגיעה שב הצוות לשדה הקרב במהרה, במידה רבה בזכות החוש הטכני של בוריס, שתיקן בעצמו חלק מהתקלות בטנק.

בתחילת דצמבר 2023 צולם לסרטון קצר שפורסם בדף האינסטגרם של גדוד 46, ובו הוא מאחל חג חנוכה שמח: "קוראים לי בוריס, עליתי לארץ לפני חמש שנים מרוסיה. כרגע אני לוחם בגדוד 46 של שריון. מאחל לכולם חנוכה שמח". באותה הזדמנות צולם כשהוא מספר בגאווה על תפקיד חיל השריון בלחימה: "שם בעזה אתה רואה איך זה קורה בפועל כשאתה זה שכובש את השטח, כשחי"רניקים רוצים אותך, וגם אפילו קומנדו רוצים אותך. נגיד כשהיינו בשאטי [מחנה פליטים בצפון הרצועה], כשהיינו יוצאים למלא מחדש, ככה לשעתיים, שלוש שעות, הם לא היו מתקדמים בלעדינו והיינו חלק משמעותי. הרגשתי את המשמעות מהרגע שעברנו את הגדר. שאנחנו, בעצם החטיבה שלנו, אנחנו הטנקים הראשונים, האנשים הראשונים, שמתקדמים שם. עם ישראל חי!"

ב-17 בדצמבר 2023, בשעת בוקר מוקדמת, נקרא למשימה של שחרור חטופים בצפון רצועת עזה. כרגיל נסע בטנק הראשון בשיירה. במהלך היתקלות במחבלים נפגע דחפור די-9 צה"לי, השיירה נעצרה והתפתח קרב. בוריס נהרג מפיצוץ מטען וירי נ"ט על הכוח וכמה מחבריו ליחידה נפצעו.

סמל בוריס דונבצקי נפל בקרב ביום ה' בטבת תשפ"ד (17.12.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול בתל אביב. הותיר אחריו הורים ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

בלוויה, שנערכה אחרי שהוריו של בוריס הגיעו מרוסיה, השתתפו מאות רבות שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – חברים שצבר בחמש שנותיו בישראל, אנשי חינוך שליוו אותו בכפר הנוער ובמכינה הקדם-צבאית, מפקדים וחיילים מהגדוד, וגם חבריו לצוות שנפצעו באותו קרב ועשו כל מאמץ כדי להגיע.

ספדו לו חבריו מקבוצת "לוטוס" בכפר הנוער "אלוני יצחק": "חבר יקר שלנו, אח שלנו. אנחנו לא מצליחים לקלוט שאנחנו כותבים את המילים האלה בשבילך. אתה תמיד תהיה עבורנו קרן שמש, האדם הכי נחמד שהכרנו. בן אדם הכי אמיתי והכי הוגן, שתמיד תומך ומקשיב. אנחנו רוצים שתדע, שתמיד תישאר בלב של כל אחד מאיתנו. אנחנו לעולם לא נשכח אותך. אנחנו ניפגש ונבשל אוכל ונשקיע בזה את כל הנשמה כמו שהיית משקיע. בכל פעם שנראה תופים, נעבור וניתן להם מכה. בכל פעם שנשמע שיר שאהבת, נזכור כמה אהבת מוזיקה. אנחנו נגשים את כל החלומות שלנו כמו שאתה הגשמת את שלך – לעלות לארץ ולהיות שריונר. אנחנו לא נחפש דרכים פשוטות בחיים, כי אתה אף פעם לא חיפשת. אתה גיבור שלנו, תמיד היית ותמיד תהיה".

ספדה לו זוהר, רכזת מהמכינה הקדם-צבאית "הראל": "אני רוצה שתדע שלא נשכח אותך, שהדרך שלך בחיים תמשיך להוביל אותנו. עכשיו זאת המשימה שלנו להיות קצת יותר בוריס: לאהוב, לחייך, לשמוח באמת, להוריד אגו, לקבל אחד את השני, לכבד, לראות את הטוב, לחיות בענווה ולהגיד תודה על הדברים הקטנים".

ספד לו מפקדו: "לאורך כל ימי הלחימה הארוכים פעלת כטען בצוות קרב בראש הכוח של הגדוד. פעמיים כבר ירו עליכם, אבל לא ויתרתם והסתערתם בגבורה על האויב. קשה לתאר את גודל החלל אשר הותיר אחריו בוריס בנופלו. בשעה קשה זאת אני מבקש בשם צה"ל, בשם מפקדי וחיילי חטיבה 401 בחיל השריון, מפקדי גדוד 46 הנלחמים כעת וגם לוחמי העבר, להשתתף באבל הכבד ולהיות לצד המשפחה. בוריס, תודה לך על פועלך, על האיש שהיית. אני מצדיע לך בפעם האחרונה כלוחם אמיתי בחיל השריון ובצה"ל".

בליבם של הוריו וקרוביו בוריס יישאר לנצח אותו גבר צעיר שצחק וקיטר בו-זמנית לפעמים, אבל תמיד אהב את החיים. אלא שלא זכה לחיות אותם מספיק.