אריאל אליהו ז"ל

אריאל הוא אח בכור ל־6 אחים. נולד במצפה יריחו, וגדל בשנות ילדותו בארה"ב, שם הייתה משפחתו בשליחות. אריאל זכור כילד ונער חייכן. הסמל שלו היה החיוך עם הפאות הבלונדיניות המזוהות איתו. מספרים עליו שהיה ילד סקרן וחכם. מגיל קטן אהב לקרוא, להחכים וללמוד דברים חדשים. אריאל אהב את לימוד התורה, והשקיע בכך זמן ומאמץ בהתמדה רבה. בגיל בר מצווה סיים ש"ס משניות, בכיתה י"ב סיים ש"ס גמרא, ובכל שנה מאז כיתה ט׳ סיים ללמוד את כל התנ״ך בשלמותו.

בנוסף ללימוד התורה שאהב, אריאל פיתח את כל הכישרונות שהתברך בהם: למד צילום מקצועי ועריכת תמונות, התחיל ללמוד נגינה בכינור, היה שותף באפיית עוגות לכבוד שבת לחברים בישיבה בה למד, סיפר והציג סיפורי תורה בפני ילדי הגנים, ואהב לשחק עם משפחה וחברים משחקי ספורט ומשחקי קופסה.

בשנות ילדותו בהן היה עם משפחתו בניו-יורק בשליחות, למד אריאל בישיבת ״ברקאי״ שבקהילה הסורית, והתחבר לטעמי המקרא, המורשת, והפיוטים של הקהילה. במהלך שנות השליחות אריאל טייל בכל רחבי ארצות הברית וקנדה, בטיולים ארוכים שנמשכו שבועות. אריאל נהנה לראות בהתרגשות נופים עוצרי נשימה ותופעות טבע מיוחדות ונדירות, ואהב את העוצמה של ההרים, הנהרות, החי והצומח. כשחזר לארץ, אריאל למד בישיבת "אורות הזורעים", ישיבה סביבתית הדוגלת בטיולים ואהבת הארץ. אחרי שנים בהן אריאל לא היה בישראל הוא התחיל לגלות את הארץ ולהתאהב בה. הוא למד עליה, העמיק בה והכיר כל מקום שיכל להגיע אליו. בישיבה התלמידים היו יוצאים מספר פעמים בשנה ל"סדנה" שכללה חמישה ימים של הליכה ושינה בשטח, תוך למידה על כל הסובב אותם: מהסלעים והאדמה, החי והצומח, דרך החיבור לתנ"ך וכלה במשמעות העמוקה של חבל ארץ זה על הנפש של האדם.

אריאל תמיד היה מוקף בחברים והתאפיין בדאגה לזולת. המוטו שלו היה "אני חי בשביל לעזור לאחרים שסביבי". היקפם של מעשי החסד שלו התגלה רק אחרי מותו, מסיפורים שסיפרו חבריו ומכריו. אריאל היה חבר בעשרות קבוצות ברשת החברתית, בהן הוא הכיר אנשים, דיבר איתם ועזר להם במה שהם צריכים. מקבוצות הקשורות לשאלות בפילוסופיה ואמונה, דרך קבוצת ״נקודות טובות״ שבה כותבים בני נוער בכל יום דברים טובים שקרו להם ועד קבוצות בהן עזר לנערות ונערים במתמטיקה ובלימודים. הוא אפילו יצר קבוצה של "מנגנים בירושלים" שם ארגן מפגשים של נערים ונערות, שהיו באים לנגן בפסנתרים הפזורים בעיר יחד עם כלי נגינה נוספים, פוגשים אנשים, ויוצרים קשרים חדשים.

כשהגיע לגיל צבא יכל אריאל, מבחינת כישוריו, להתגייס ליחידת סייבר או לתפקיד מודיעיני. אולם לאריאל היה חשוב להיות לוחם יחד עם חבריו מישיבת ההסדר שבירוחם, והוא התגייס לשריון, ושירת בגדוד 77 שבחטיבה 7.

גם בשירותו הצבאי, לא הפסיק אריאל להיות מי שהיה תמיד. באחת ההודעות ששלח אחרי שבת בבסיס, מתגלה אהבתו העזה לעם ולארץ שעל הגנתם מסר את הנפש:

"הייתה לי שמירה 10-14 בשבת בבוקר, וכשקראו את ההפטרה (הפטרת נחמה) התחלתי לבכות טיפה ונזכרתי כמה אני אוהב נבואות נחמה וגאולה, אז לקחתי איתי תנך לשמירה. פתחתי בישעיה באזור מ ופשוט התחלתי לדפדף ולקרוא לעצמי עם טעמים, ולהתרגש, ולבכות מהתרגשות, ואז פתחתי זמירות שבת שהיה לי בעמדה והיתה שם הקדשה לחיילי צה"ל שדיברה על המעלה של שירות בצבא ההגנה לישראל ואווירת שבת לא משנה מה, ופשוט, בכיתי מהתרגשות וזאת חוויה מעניינת ממש.

אבל זאת העיקר היתה חוויה נורא מיוחדת לנחות לרגע לתוך המציאות ולהבין איזה גאולה זה שאני, עומד עם מדים ונשק והכל, בשבת, בבסיס ענק של צה"ל (אחד מיני רבים), ועומד 4 שעות באמצע שבת בבוקר ומזיע, ופשוט מגן על מדינת ישראל וארץ ישראל.

ואז הסתכלתי סביבי ופתאום רואים גאולה בכל אבן, בכל עץ, בכל דשא סינתטי, ובכל גרפיטי בעמדה. זאת גאולה כלכך נפלאה שאי אפשר לתפוס בכלל, הנביאים שניבאו עליה לא ידעו מה הם מנבאים וכמה יפה זה יראה וירגיש במציאות"

בשנים האחרונות הוא גילה והבין שכדאי לממש את כל הכשרונות כדי להגיע לשמחה פנימית עמוקה בכלל ובלימוד התורה בפרט. הוא כתב קטעים עמוקים ונוגעים לחברים בפרטי, בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק, הוא צילם, אפה (בבית ועם חברים בישיבה לכל התלמידים), שר עם קבוצה שנפגשו בפסנתרים בירושלים, ורקד (בחתונות ואירועים של הישיבה).

מיזם: הקמת קבוצות ללימוד תנ"ך לילדים/נוער/מבוגרים. – אריאל זכה לסיים בכל שנה מכיתה ט' את לימוד התנ"ך (כמעט 6 פעמים).

אריאל כתב פעם שיר על שקופים ושגרה. יש בו 2 מסרים עיקריים:

1. כל החיים אנחנו פועלים ועובדים קשה, וכדי להכניס שמחה ומשמעות לחיים צריך לזכור בשביל מה אנחנו עובדים. כדאי להשקיע זמן ומחשבה בנושא כי זה משדרג את כל העבודה והופך אותה לקלה יותר.
2. יש הרבה אנשים שקופים (יותר או פחות) שעוסקים מבוקר עד ערב בעבודה מונוטונית ולפעמים מילה קטנה או התייחסות כמו "תודה רבה" או "בוקר טוב" יכולים לעשות פלאים למצב רוח שלהם (ואולי אפילו גם לאיכות העבודה שלהם).

את אריאל אפיינו מאוד:

• החיוך והפאות
• אהבה לתורה, לתפילה וללימוד
• אהבת האדם, אהב לעזור ולפגוש אנשים, להכיר ולשמור על קשרים.

אריאל אהב את הארץ, במובן הפשוט ביותר. הוא כתב על כך לחבריו בקבוצת ווטסאפ של "נקודות טובות".

החיבור העמוק של אריאל היה למדבר. בסדנה זו התלמידים התנסו בהתבודדות ובכתיבה. אריאל כתב בסדנה הזו, וגם בשנים שאחריה, מסרים עמוקים מאוד אותם שאב מהעוצמה של ה"אין" שבמדבר. בתמונת הפרופיל שלו רואים את אריאל מצלם במכתש ירוחם.

בהתבוננות על המדבר, במכתש הקטן, אריאל כתב את השיר הבא:

 

הכל כאן יבש

כאילו נכבש

בכבשן של אש

 

אל מול המכתש

הכל ממש שומם

אין מפריע ורועש,

כל המדבר דומם

 

אל מול המכתש

כמה יפה ועגול

הקווים הדקים והעדינים

כאילו צוירו במכחול

 

אל מול המכתש

כל אבן חדה כתער

העננים מכסים את השמש

נושבת רוח סער

 

אל מול המכתש

בצבעי שחור, אדום וחום

אני מבין את מקומי

וכי כבודי לא שווה כלום

 

אל מול המכתש

נושא תפילה חרישית

שנלמד מהנגב לחיינו

ונזכה להתחיל מבראשית

השיר הזה הולחן על ידי חירות סופר, נערה שהכירה את אריאל בפייסבוק סביב תחביב הצילום המשותף לשניהם.

שיר שמבוסס על מילים שאריאל כתב בהודעת וואטסאפ, אחרי שהיה בשמירה בשבת בבוקר.
אריאל התפעל מההרגשה שהוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול, והיה כל כך גאה להיות חלק מהגאולה שהוא ראה מול העיניים!
את השיר כתבו, הלחינו וניגנו – בניה פודלשוק (שהיה חברותא צעיר ואהוב של אריאל) בני משפחתו וחברים.