אריאל אוחנה ז"ל

בנם של ליאת ויניב. אח ליואב, המבוגר ממנו, ולגילי ושקד, הצעירות ממנו. נולד ביום י' בסיוון תשס"ד (30.5.2004).

אריאל ילד של אהבה, כתבו הוריו, תום, חום, טבע ובני אדם. דומה לקשת צבעונית שמציצה מאחורי עננים: מלא בצבעים, יופי פנימי וחיצוני, רב גוונים אהבות וכישרונות. השאיר חותם עמוק בתשע-עשרה שנותיו בליבם ובנשמתם של הסובבים אותו, וימשיך איתם לעד.

למד בבית הספר היסודי "האלה" בקיבוץ כפר מנחם. תלמיד נבון, בעל ביטחון עצמי, מנהיג כריזמטי, ועם זאת צנוע ושקט. המשיך את לימודיו בקיבוץ בתיכון "צפית", במגמת מדעי הסביבה ותיאטרון, במסגרת חלקית של פנימייה. העדיף למידה עצמאית על פני שיעורים פרונטליים שבהם המורה מרצה בפני התלמידים. הגיע להישגים טובים מאוד בלימודים למרות מיעוט הזמן שהקדיש לכך. מוריו כתבו עליו: "תמציתי, ענייני, בז לשטויות ודוהר עם כוחות"; "מנהיג, דוגמה ומופת. חבר אמפתי, בוגר ודבק: הוא היה דבק של כל חבורה ובכל מקום שהיה"; "הלימודים לא היו בראש מעיינך. לא פלא. חתיך המחץ, בנות רודפות אחריך, והלמידה ממש לא מעסיקה אותך ובצדק.״

אריאל היה חניך במסגרת "החינוך החברתי" בקיבוץ רבדים, ואחר כך הדריך בה. כמו כן היה חניך ומדריך בתנועת "השומר הצעיר".

ביום 11.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 890 ("אפעה") של חטיבת הצנחנים. סיים טירונות והוכשר לתפקיד "נגביסט", מפעיל מקלע קל להסתערות. "אוחנה הגדול", כך כינו אותו הלוחמים. שימש ציר מרכזי ב"צוות איתור ותקיפה" (את"ק) של הגדוד. כתבו עליו מפקדיו וחבריו: "לא הפסקתי להעריך אותך בתור לוחם, ובראש ובראשונה בתור אדם"; "הבוס הגדול והלב האת"קי"; "אוחנה זה ההגדרה לאיך חבר צריך להיות". חבריו מספרים שהיה אוזן קשבת עבורם, ועזר להם ברגעים הקשים של הטירונות והמסלול בשקט ובצניעות שאפיינו אותו.

הזיקה לדת ולמסורת אפיינה אותו. ביום כיפור תשפ"ד השתתף בתפילה לאורך כל היום, לצד אביו, ואף נשא בידיו את ספר התורה שנכתב לזכר סבו מקסים, ועבר בין המתפללים. בקרב בבארי מצא כיפה זרוקה באחד הבתים המפוייחים ומנוקבי הכדורים ו"הדביק" אותה לראשו של אחד מחבריו החילוניים לצוות למזל ולאמונה. החבר המשיך עם הכיפה לקרבות בעזה – ציווי החיים של "אוחנה הגדול".