אלעד מיכאל ששון ז"ל

בנם של עליזה ודוד. נולד ביום כ"ט בשבט תשס"ב (11.2.2002) בירושלים. אח לגל, מור ויעקב.

אלעד התגייס לקורס טיס ולאחר כחצי שנה בחר להגיע ליחידת הקומנדו אגוז, שם שירת כנגביסט ומתשאל, והיה גם אחראי מודיעין, חבלן ופורץ.

אלעד היה מן הסוג הנדיר של אנשים שטובים בכל מה שהם עושים כשבמבט מן הצד זה נראה כאילו הוא עושה זאת ללא מאמץ, אך לא זו הייתה המציאות, לפחות לא בעיני. אלעד היה טוב בכל מה שהוא עשה כי הייתה לו היכולת לשים לב לפרטים לאורך ולרוחב בכל נושא שעניין אותו, לשים לב, להבין ולשלוט בהם.

זה יכל להיות מההכנה לצבא, דרך כישורי המטבח ועד הנגינה בגיטרה. תמיד הוא היה לומד מכל זווית ואז ניגש ומיישם. אני זוכר שבאחד החופשים הוא החליט שהוא רוצה להכין בשר במעשנה. רוב האנשים שאני מכיר, בטח בני העשרה, היו פונים להורים או משתמשים בדמי כיס כדי ללכת ולקנות מעשנה מוכנה וניגשים למלאכה. אלעד היה אחר, אפילו שהייתה לו האפשרות הכספית לכך הוא בחר בדרך הארוכה.

השיג חבית, חתך אותה, ניקב בה מעט חורים לאוורור ושליטה בטמפרטורה, התקין לה מגש בגובה הנכון להניח עליו את הבשר, יצר פתח לארובה והדליק אש. עד כאן החלק הטכני של הנושא אך זה לא נגמר כאן. הוא ישב לצפות בסרטונים של אנשי גריל מקצועיים, בחר נתח מדוייק, קנה מדחום, בחר סכין ואפילו על הבוצ'ר לפרוס עליו את הבשר הוא התעקש. הוא בחר בדרך הארוכה אך המספקת ביותר, את הכל התחיל מאפס והגיש לנו לשולחן ועוד התנצל שהסכין יכלה להיות יותר טובה. הוא היה ככה בכל דבר. כשהתכונן לצבא הוא ארגן חבר לכל תחום. חבר לרוץ איתו, חבר להתאמן איתו על תרגילי כוח, חבר שכבר גוייס כדי ללמוד ממנו על אמצעים שונים, התארגן על תיק ומילא אותו באבנים כדי לתפס את העליות של מוצא עילית ובעצם הכין את עצמו בכל אספקט שיכל לחשוב עליו.

הוא היה טוטאלי אך תמיד זה היה נראה על הדרך, כי כזה הוא, זה אף פעם לא מנע ממנו להיות חברתי, להיפך, אלו היו סיבות לחברים להצטרף ולהיות איתו. אני לא זוכר ארוחת שישי שאלעד בבית ולא קפץ אליו חבר אחד או יותר כדי שיצאו ביחד או יעלו רעיונות מה לעשות. חברים או "להיות חלק מהחבר'ה" היה אחד הדברים המהותיים בעיניו. כיאה לבחור מוצלח כמוהו הוא התקבל לקורס טיס, כמובן שזה היה נראה ללא מאמץ מיוחד. לאחר שהתקבל הצהיר לכל שואל כי אין בכוונתו להיות טייס, זה לא התאים לו לטענתו, הוא רצה להיות חלק מצוות, חלק מאחוות לוחמים שמכירים אחד את השני ברמות אינטימיות ברגעים קשים ומאתגרים כשהאופציות שעמדו בפניו היו יחידת מגלן או אגוז שאליה בסוף הצטרף. כדי להכיר עוד קצת כמה מיוחד היה אלעד אז מבחינתי הוא היה גם אדם של ניגודים שמשלימים אחד את השני. מצד אחד הוא היה נגביסט, הלוחם הכי 'נעול', נחוש ואגרסיבי בצוות, זה שהולך לפנים עם מקלע כבד ומוכן לכל מצב במטרה להכריע. בו במקביל הוא היה גם מתשאל, זה שצריך לשלוט בשפה זרה ולהתנהל ברגישות עם אוכלוסייה שונה בסביבה עוינת ולהוביל את המתושאל לבצע את שיבקש או שיספק מידע, דבר שמצריך סט תכונות אחר בתכלית כמו רגישות, יחסי אנוש ושליטה בשפה נוספת שזהו דבר קשה ברמה החשיבתית ולא רק הפיזית.

את שני התפקידים הוא עשה בהצטיינות כאילו הם מתיישבים על אותה הסקאלה של ביצועים. אלעד בראש ובראשונה למד להכיר את עצמו ולדרוש מעצמו יותר מכל אחד אחר, זה יצר לו עמוד שדרה אישיותי עם תחושת צדק והבחנה בין נכון ללא נכון, טוב לרע וכל המשתמע מכך. הוא הקפיד שלא לשמור את דעותיו לעצמו מכיוון ועמוק בפנים הוא ידע שהמצפן הפנימי שלו מכוון לכיוון הנכון.

על כן הוא אמר את שעל ליבו כלפי כל סוג של סמכות, בין צבאית, הורית, לימודית ותמיד התגובה הייתה שצריך להקשיב ולשקול את שהוא אומר, לעיתים הוא גם היה חוצה את הגבול אך תמיד זה התקבל בהבנה כי אלעד עם כל אחד היה אותו הדבר, אני בספק אם יש שני אנשים שהכירו אותו אחרת, הוא היה ישר בצורה בלתי רגילה. אני חושב שכל אחד שהכיר את אלעד ידע שכל הזדמנות להיות בקרבו זה רגע להעריך אותו, כל מי שהיה נכנס לבית תמיד במוקדם או במאוחר היה עולה לחדר שלו לראות מה הוא עושה.

בלא מעט מקרים אלעד עסק בנגינה על גיטרה אך גם השתעשע ביצירת מוזיקה אלקטרונית. אם הוא היה מתחיל לפרוט על המיתרים אז מי שהיה שומע ונמצא בקרבת אדם אחר היה יוצר קשר עין בתחושה שזה רגע מיוחד לנצור אותו ופשוט ממלמל "איזה אלעדי זה…" ומאזינים עוד כמה רגעים לפני שמתפנים לעסוק במשהו אחר. באמת שקצרה היריעה מלספר בכמה אופנים הוא הרשים אותי ועוד כאדם כה צעיר, הוא גם התעניין במדע, פילוסופיה, טלויזיה, סרטים ישנים יחסית לגילו, בישול, NBA ובכולם הוא היה משקיע את אותה היסודיות וחדוות עשייה.

אפילו כשהחליט בבדיחות הדעת לצבוע את הג'אנטים של הסובארו הישנה של אבא שלו לשחור זה היה נראה מושלם. סיפור נפילתו של אלעד מתמצת את מי שהיה ואת כיצד רצה להיות כשהתגייס לצבא.