אלחנן מאיר קלמנזון ז"ל

מספרת שלומית, אשתו:
אלחנן היה מאד עסוק בתחום הבטחוני. כתב תורות לחימה לגבי הקשר בין כוחות הישוב לצבא, היה מאמן בלוט"ר, מאד מוערך. מוקדם בבוקר הוא קיבל כבר הודעות. סביב 7 כבר התחיל להבין, בדיוק כשהיתה הקפצה של כיתת הכוננות. הוא חזר הביתה ב 8:20, העיר אותי ואמר – שלומית, קומי! פרצה מלחמה יותר מיום כיפור. אמרתי לו, רגע, שמחת תורה, שבת, חג. רגע. לא קלטתי. הוא הבין הכל.

הוא תמיד הסביר לילדים כשהיו פיגועים באיזור, כשהיו התקלויות. גם הפעם, העיר את 3 הגדולים והסביר להם מה קרה. העיר את  הקטנים הסביר ברמה שלהם.

הוא יצא החוצה, והחליף את הרבש"ץ כי את הרבש"ץ הקפיצו. הוא ארגן את כל הכוחות, עקב אחרי הסטטוסים של הערבים בסביבה. הוא תמיד היה בקשר עם כל מיני חמולות, כשהיו רבים היו משתפים אותו, אז היו לו פרטים של רבים מהם. הייתי איתם בצהריים, שי הגדול שלנו התלווה אליו כל היום ועזר לו. בצהרים הגיעו להורים של אלחנן, התחילו להסביר מה קורה. ואז הלכנו הביתה, קצת לפני 4. אלחנן לא הצליח לאכול. היה מאד נסער. רק שתה. הדף את הצלחת. הוא הבין מה קורה בדיוק.

בבית אמר לי שקיבל צו 8 לאוגדה באיו"ש. אבל "אני לא הולך להגיע לאוגדה אלא לדרום, כי צריך עזרה בדרום". בארבע הוא יצא מהבית, אומר בכנות שלא חשבתי שזו פרידה. הוא אמר לי להשאיר את הסוכות, שהוא יגיע בלילה לפרק אותן. במוצ"ש התקשרתי לשאול מה קורה. אלחנן אמר לי "מפנים תושבים". אני עדיין חשבתי שהוא עוזר לתושבים. לא מספיק קלטתי את גודל האירוע.

דיברנו ב 1:00 בלילה. היה סוער. הבנתי שהיתה לחימה, לא הבנתי עד כמה. לפנות בוקר שלח לי ב 3 דק לשבע, "היה לילה קשה, נדבר בבית".

ב 10:30 הוא היה עם אח שלו ואחין שלו. הם היו עייפים אחרי 16.5 שעות של לחימה, לא אכלו לא שתו. היתה שורה של בתים שסרקו. כל פעם אמרו להם תכנסו עוד ועוד ועוד. וכל פעם הוא אמר זה בית אחרון. אחיו צחק עליו, אלחנן נכנס ראשון, מנחם שני ואיתיאל האחיין שלישי. והיה שם מחבל שארב בתוך הבית. המחבל ירה באלחנן. הוא הספיק לצעוק "הותקלתי!" ונפל. אחיו נפצע. איתיאל ניסה לירת על המחבל. מנחם הצליח לגרור אותו החוצה, והזעיק עזרה.

עזרו לפנות אותו ברכב דוד. מנחם ואיתיאל נסעו בדוד השני. מנחם לא רצה להתפנות. הוא רצה שיקחו את אחיו . ברגע שהגיע מסוק לפנות את אלחנן, הוא התפנה. איתיאל, ילד בן 23, ראה שמכסים את אלחנן בשמיכה. הוא חשב שזה בגלל האבק. ואז אמרו לו שכיסו אותו בגלל שקבעו מוות.

אלחנן התקשר לרב הישוב. הודיעו להוריו, ואמא שלו שהיא גם בצוות צח״י, צוות חירום ישובי, אמרה שהיא צריכה לדבר איתי על צח"י. לפי הפנים שלה הבנתי שזה לא צח"י. עליתי איתה לחדר. אמרה שהוא נפצע קשה. אני כבר מגיבה בפרקטיות.

אמרה לי תתקשרי לאיתיאל.

שאלתי אותו מה קורה. מספר לי המון סיפורים. ואני מבינה שהוא מספר לי המון מידע לא רלוונטי. ואני אומרת לו, אני לא מבינה. אלחנן חי או מת. הוא מתחיל לגמגם. "איתיאל, אלחנן חי או מת?" והוא ממשיך לגמגם. ושוב, אני שואלת אותו. "אלחנן מת?" והוא אמר "כן". שאלתי את אמא שלו, "למה לא אמרת לי? למה הפנית אותי לאיתיאל?" היא הסבירה שלא אמרה לי כי היא לא הצליחה להוציא את המילים האלה מהפה.

הודענו לילדים.

היה הרבה בלגן. קברו אותו רק ביום חמישי.

אלחנן היה אדם רגיל. שפשוט מאד בנה את עצמו באהבה למדינה לעם, האמין בשרשרת הדורות. כתב לי מסמך שקוראים לו "אם אמות".

האמנתי במעשה הקטן שעושה הרבה. שמציל חיים.

בצבא, כשאלחנן הגיע עם כוח קלמנזון, כינו אותו GAME CHANGER.

556: כח קלמנזון – דרך שירה בנקי; צוות אלחנן; "צוות אלחנן": המשפחה שחילצה מאה תושבים מהתופת בבארי