איתי סעדון

בנם הבכור של ליאת ואייל. נולד ביום כ"ט בסיוון תשס"ב (9.6.2002) בשעה 18:35, בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. אח גדול למיקה.

נכד בכור למרים ואלי שדה ולסימה ומיכאל סעדון.

איתי גדל בעיר מודיעין בשלוש שנות חייו הראשונות. מרגע שהגיח לאוויר העולם גילה מזג נוח והיה תינוק רציני ושקט, עם רעמת שיער שחורה, עיניים כהות ומבט חכם.

איתי נהג "להתבשל" לאט, עשה את הדברים בקצב שלו ולא היה טעם לנסות ולזרז אותו. כבר בגיל חמישה חודשים התחיל לזחול, אך לא מיהר ללכת עד שנה לאחר מכן, וכשהחליט לעבור להליכה – עשה זאת בצעדים בטוחים וללא פחד.

כפעוט, בילה את רוב שעות היום במנשא, צמוד לאימו או לאביו. הוא אהב לשחק בארגז החול שבגן השעשועים, להתגלש ולשחק עם טופי, החתולה של המשפחה. בגיל שלושה חודשים, לקחו אותו הוריו לחוג שחיית תינוקות. איתי שחה כמו דג במים ובגיל שנה כבר ידע לחצות בעצמו את רוחב הבריכה הקטנה בשחייה.

בהיותו פעוט התגלתה גם חיבתו למכוניות ולכלים מוטוריים. הוא ידע לזהות מכוניות בכביש לפי המבנה והצורה שלהן ואהב לצפות ממושכות בטרקטורים ובדחפורים, מרותק לתנועתם. בנוסף, הראה יכולת התמצאות מרשימה במרחב – כבר בגיל שנתיים וחצי ידע בעצמו את הדרך לגן, וכשהתבגר, כשרונו השתכלל: חבריו נהגו לכסות את עיניו, לסובב אותו סביב עצמו, וכשפקח את עיניו ידע מיד להצביע על הצפון. "זה כאילו שיש לי מצפן בתוך הראש", נהג לומר. לאור כישרון זה, תפקידו של איתי בטיולים המשפחתיים לחו"ל היה לנווט ברחובות הערים הלא מוכרות. די היה לו להעיף מבט חטוף במפה והוא כבר ידע את הדרך.

כשהיה בן שלוש, עברה המשפחה להתגורר ביישוב הר חלוץ שבגליל, שם גדל איתי ולמד עד סוף כיתה י"ב, בבית הספר התיכון האזורי במשגב.

באותה התקופה, הצטרפה למשפחה מיקה, אחותו הקטנה והאהובה. מהרגע הראשון היה חשוב להוריו לא רק לגדל את איתי ומיקה, אלא גם את הקשר ביניהם. המסר היה שאין ביניהם תחרות, ומערכת היחסים שלהם הייתה מלאה באכפתיות, בהתחשבות הדדית ובידיעה שיש מספיק משאבים ואהבה לכולם. הדאגה שלהם זה לזו נבעה לא מתוך הכרח, אלא מתוך רצון ואהבה. כשאיתי השתתף ב"שוק קח-תן" בבית הספר, הוא הקפיד להביא מתנה קטנה גם למיקה, וכשמיקה גילתה חטיף חדש, תמיד השאירה חלק ממנו כדי שאיתי יוכל לטעום.

"היינו עושים הרבה דברים יחד", סיפרה מיקה. "מה שהיה לי הכי טוב הוא התחושה שאני מוגנת ובטוחה כשאני לידו, שיש מישהו שדואג לי. ביסודי מישהו עיצבן אותי בהסעה, ואז ירדנו ממנה וראיתי את איתי עצבני. שאלתי מה קרה והוא אמר: 'אם מישהו הציק לך זה נוגע אלי'… הייתי יכולה לשבת לידו על המיטה במשך שעה או שעתיים, לא מדברים, אבל ביחד. זו התקשורת שהייתה בינינו".

איתי אהב לבלות עם בני דודיו והיה קשור אליהם מאוד. בכל קיץ, בילו כל בני הדודים במשך שבוע אצל סבא אלי וסבתא מרים במושב, ונהנו משלל פינוקים ואטרקציות. באחת השנים, לכבוד ט"ו בשבט, שתלו הנכדים עצי שסק בחצר של סבא וסבתא, לכל נכד עץ משלו. מאז, מדי שנה, מדדו מי גבה יותר – הנכד או השסק.

בימי שישי נהגה המשפחה לאכול ארוחת שישי אצל סבא מיכאל וסבתא סימה. איתי אהב מאוד את הפיצה ואת החצילים המטוגנים שסבתו הכינה, ועם סבו, מיכאל, שנפטר כשהיה בן תשע, בילה בשנות ילדותו הצעירות בטיול בעגלה או בתלת-אופן.

תמיד התעקש לעשות את הדברים בדרכו, היה קשוב מאוד לרצונות שלו, ידע לבטא אותם ולא נכנע ללחץ חברתי. גם בלימודים, הוכיח להוריו ולמוריו שהוא תמיד יעשה הכול בקצב שלו. כשהיה בכיתה ו', התקשה באנגלית, ולמרות שלמד עם מורה פרטית וקיבל ביטחון, גם בחטיבה הציונים שלו נותרו נמוכים. בסוף כיתה ט', טס עם משפחתו למסע מחוף לחוף בארה"ב, ושם הפתיע את כולם כשפטפט באנגלית בנחת ובביטחון. כשהוריו שאלו בפליאה: "מאיפה אתה יודע אנגלית כל כך טוב?" ענה: "תזכרו את השאלה הזאת בפעם הבאה שאתם אומרים לי שאני מבלה יותר מדי שעות ביוטיוב".

בכיתה י', קיבל שש נקודות מתוך מאה במבחן במתמטיקה. הוריו מספרים שזה היה כל כך "כשרוני" מצידו להצליח להשיג כל כך מעט נקודות במבחן, שהדבר הפך לבדיחה משותפת בין איתי וחבריו. הגישה החינוכית שלהם הייתה לתת לילדיהם לקחת אחריות ולקבל החלטות עצמאיות לגבי חייהם, הם הסבירו לו את הצורך להשקיע בלימודים אך השאירו זאת לשיקולו. ואכן, בסופו של דבר איתי ניגש לבגרות בארבע יחידות מתמטיקה וקיבל תשעים ושש נקודות מתוך מאה.

במסגרת מגמת האלקטרוניקה בה למד בתיכון, ייצג את בית הספר בתחרות רובוטיקה בינלאומית בארה"ב, זכה עם הצוות שלו במקום השלישי וחזר עם מדליה.

כשסיים את לימודיו בתיכון, עברה המשפחה לתל אביב. איתי אהב את העיר הגדולה ונהנה לבלות בה עד גיוסו לצבא. לפני הגיוס, עבד בגלידרייה ברחוב דיזינגוף, שם רכש חברים טובים והכיר את ליזה, אהובתו.

חלומו הגדול היה להיות טייס, וכל נתיב חייו היה מכוון להגשמתו. הוא בנה דגמים, זיהה מטוסים בשמיים בקלות והכיר את כל הסיפורים המפורסמים על תקלות, נחיתות חירום וטיסות שהשתבשו. כשהיה בן תשע, רכש את הסימולטור הראשון שלו וניהל מחברת טיסה שבה הכין מסלולי טיסה, למד שמות של שדות תעופה וכן את שמותיהם ותפקידיהם של כל הכפתורים והמכשירים בתא הטייס.

כנער, היה מדריך בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד", ומדי פעם הזמין את חניכיו הביתה כדי ללמד אותם לטוס בסימולטור. בנוסף, לימד מבוגרים בקבוצת חובבי סימולטורים מכל העולם, והכין סרטוני הדרכה לכל מי שהתעניין ורצה ללמוד ממנו.

בטיסות לחו"ל, ביקש תמיד לשבת ליד החלון ומעל הכנף. לא הנוף עניין אותו, אלא תנועת המנועים והפתיחה והסגירה של מדפי ההיגוי, והוא היה יכול לדבר על כך שעות.

את טיול הבר-מצווה שלו ערכה המשפחה בפריז ובלונדון, ובדרכם חזרה טסו בבואינג 737 של חברת "אל-על", המטוס האהוב על איתי בסימולטור. במהלך הטיסה, נענו הטייסים לבקשתו והכניסו אותו לתא הטייס. הם התלהבו מבקיאותו ומהיכרותו עם כל הכפתורים, והזמינו אותו לשבת לצידם שוב במהלך הנחיתה, שהפכה לרגע בלתי נשכח עבורו.

איתי היה מה שהורים מכנים "ילד טוב" – קשוב, אחראי ונבון, לא נטה לכעוס וקיבל מעט מאוד עונשים מהוריו כילד וכנער. היה מאוד קשה לריב איתו, וקל מאוד לדבר איתו. כל קרוביו ומכריו ידעו שאפשר לסמוך עליו, הוא היה חבר טוב ואכפתי ואיש שיחה נעים וחכם, שידע הרבה דברים ותמיד שמח לחלוק מהידע שלו וללמד אחרים.

הקשר שלו עם הוריו היה קרוב מאוד, ועם אביו חלק תחומי עניין רבים. כילד, הלך עם אביו למשחק של קבוצת ילדותו, "הפועל עכו" בכדורגל, ומאז בילו יחד הרבה במגרשים. איתי אהד את "הפועל עכו" ואת "מכבי תל אביב" וכילד השתתף בחוג כדורגל. הוא אהב בעיקר להיות השוער והסביר כי הוא לא אוהב לרוץ על המגרש ויותר נהנה לחשב את הזווית שבה הכדור אמור לפגוש אותו בשער.

ריצה לא הייתה הצד החזק שלו, אבל בכל הקשור למשחקים מוטוריים, הצטיין במיוחד. הוא עקב באדיקות אחרי מרוצי המכוניות "פורמולה 1", סחף אחריו את אביו וראה יחד איתו את כל המרוצים. הוא היה חבר בקהילה הישראלית של מרוצי מכוניות "פורמולה 1" בסימולטור, והשתתף בתחרויות. כשהיה בצבא, נהג להגיע לתחרויות עם המדים והנשק, לפעמים אחרי לילה ללא שינה. למרות שלא היה לו זמן להתאמן כמו המשתתפים האחרים, הצליח להעפיל לגמר ולסיים את התחרות בעשירייה הראשונה.

הוא הרבה לטייל בעולם עם משפחתו, אהב לטעום מאכלים חדשים ולהכיר מקומות מעניינים. במהלך שנות חייו הקצרות הספיק לבקר בשלוש-עשרה מדינות. היה סקרן, אהב להתעמק וללמוד דברים שעניינו אותו, חי חיים מגוונים, עשירים ומלאים בחוויות. הוא העז לעלות על רכבות הרים מהמפחידות בעולם, טיפס ברגל עד לראש מגדל אייפל, למד להטיס רחפן והתנסה בגלישת גלים. בניסיון לשכנע את אימו לעשות יחד צניחה חופשית משפחתית, אמר לה: "אימא, כשמציעים לך חוויה בחיים, תגידי כן". למרות חששותיה, היא לא יכלה לעמוד בפניו והסכימה, וארבעתם צנחו וחוו יחד חוויה בלתי נשכחת.

כשאיתי קיבל צו ראשון, זה היה מבחינתו הצעד הראשון להגשמת החלום להפוך לטייס. ברגע זה אימו החליטה לתעד את דרכו לשם, והחלה לכתוב בלוג בשם "מגדלת כנפיים – מיומנה של אימא לטייס בפוטנציה". הוא עבר את השלבים השונים בדרך לקורס הטיס המיוחל, אך נפל בשלב האחרון – הגיבוש. גם עובדה זו לא ריפתה את ידיו והוא תכנן בתום שירותו הצבאי להשתחרר ולנסוע ללמוד תעופה אזרחית בקנדה.

ב-22.3.2021 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון. בהמשך, יצא לקורס מפקדי טנק, ובמחברת הקורס כתב: "המפקד שאני רוצה להיות: להקשיב לחיילים שלי, לראות את מצבם הנוכחי ולפעול בהתאם, בלי להיות עם הראש בקיר. להיות חבר של החיילים שלי, לצחוק איתם כשאפשר, להיות אחד שתמיד אפשר לפנות אליו, אבל גם להיות קשוח איתם כשצריך. לא לפקוד על חיילים שלי לעשות משהו שאני לא הייתי עושה. ואם פקדתי משהו שהוא על סף הלא-הגיוני, אז לשמש דוגמה ולהיות הראשון להוביל את המשימה. להיות אני, לא לוותר על מי שאני ומה שאני בגלל דמות המפקד".

כשזכה להשתתף בהכשרה המבצעית של טנק ה"ברק" החדש, התלהב מאוד מהטכנולוגיה החדישה, הכיר כל כפתור וטען שזה הכי קרוב לתפעול של מטוס. מפקד הגדוד הציע לו לצאת לקצונה, אך איתי השיב שהוא אמנם אוהב את הפלוגה, אבל יש לו חלום גדול להגשים באזרחות ולכן לא יוכל לחתום קבע. כשהוריו קיבלו את חפציו לאחר מותו, הם מצאו מחברת צבאית שהכותרת ”מחברת מפקד” מודפסת עליה, ולידה איתי הוסיף בכתב ידו: ”וטייס לעתיד”.

אחרי שירות קשה בשטחים, קיבל תעודת הצטיינות ובתום הטקס כתב בעמוד האינסטגרם שלו: "תנו מעצמכם מאה אחוז תמיד, גם כשקשה, בעיקר כשקשה. תעבדו קשה גם אם לא בא לכם להיות איפה שאתם, כי אתם כבר שם אז תשפיעו. תעשו טוב וטוב יחזור אליכם".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה.

סוף השבוע של שמחת תורה היה השבת האחרונה של איתי על מדים לפני השחרור, והוא התנדב לבלות אותה בבסיס שברמת הגולן עם חייליו וחבריו לפלוגה. בשבת, עם פרוץ המתקפה, הוחלט לשלוח אותם לדרום. מאותו רגע, איתי התחיל לכתוב יומן מלחמה: "בום! שבת, 7:00 בבוקר, צלצול טלפון למ"פ: 'אתה רואה מה רץ בחדשות? הולכים להקפיץ אותנו'… אני מנסה לחזור לישון, אולי זה רק חלום. אני לא מצליח, זאת מציאות… המ"פ תופס אותי: 'תארגן לי שלושה חיילים לחפ"ק' ואז עוצר ושואל: 'אתה רוצה לבוא איתי?' חפ"ק הולך מקדימה, ראשונים, אבל אני לא רוצה להיות ראשון. אני מסתכל עליו ואומר לו: 'כן, אני איתך'".

לאחר מספר שבועות של אימונים והכנה, נכנס יחד עם הכוחות הקרקעיים ללחימה ברצועת עזה. איתי נלחם בגבורה ומילא את תפקידו במקצועיות.

ביום חמישי, 2.11.2023, במהלך קרב בצפון רצועת עזה, נורה בחזהו ונהרג.

סמל ראשון איתי סעדון נפל בקרב ביום י"ח בחשוון תשפ"ד (2.11.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין במשגב. הותיר אחריו הורים ואחות.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "לפעמים העולם מלמעלה נראה יפה ומרוחק מכדי שעיני האדם יוכלו לראות".

אימו, ליאת, ספדה לו: "כל נתיב חייך היה מוקדש להגשמת החלום הגדול שלך להיות טייס… בגיל שש-עשרה קיבלת את הזימון המיוחל למיונים לטיס… עד שהגיעה ההודעה: 'לצערנו לא עברת את הגיבוש'… שם נשברת. יומיים בכית במיטה ואז קמת ואמרת לי: 'החלום שלי גדול יותר מזה, אם סגרו לי את הדלת הזו, אני אמצא דלת אחרת'… עיניך תמיד היו נשואות לשמיים לחפש מטוסים, ועכשיו אתה בשמיים וקיבלת כנפיים. של מלאך".

"איתיתי שלי", כתבה חברתו ליזה, "היית בן אדם מדהים, חברותי, אדיב, מופנם, טוב לב, מצחיק, יפה, ממוקד מטרה, כזה שמוביל ומשפיע על האחרים… כשהייתי מספרת עליך, הייתי אומרת: 'חבר שלי שהוא טייס לעתיד'. שמחתי שסופסוף מצאת בית ספר לטיס בקנדה, גם אם זה יצריך מאיתנו לגור בשתי יבשות שונות לחמש שנים… היית אמור להיות הטייס שמפזר לבבות מלמעלה, כי כזה היית, נגעת בכל הלבבות".

איתי מונצח ב"כותל השמות" של חללי חיל השריון בלטרון, ובאתר תנועת הנוער "הנוער העובד והלומד".

ליגת הסימולטורים הישראלית של "פורמולה 1" ערכה אירוע לזכרו, בו סיפרו כולם כמה היה נחוש, התמיד ולא ויתר לעצמו גם כשנתקל בקושי. אחד מחבריו ביקש מהוריו תמונה של איתי, כדי לשים אותה בארנק, והסביר: "נרשמתי ללימודים בטכניון, אני יודע שזה הולך להיות מאתגר, ואני רוצה להביט בתמונה של איתי ברגעים הקשים, כך שאוכל לשאוב ממנו כוח ולא להישבר".

אחד מחייליו של איתי כתב לו לאחר מותו: "הייתי אומר לך כל הזמן שאני רוצה שתמשיך להיות המפקד שלי גם אחרי השחרור והופ זה קרה. אני קם בבוקר ומסתכל על התמונה שלך וזה נותן לי כוח".

האיגוד הישראלי לתעופה ספורטיבית קיים מטס לזכרו, בדיוק שנה אחרי המועד שבו היה אמור להשתחרר מצה"ל. במטס השתתפו שישים וחמישה מטוסים.

בבית הספר התיכון "עתיד תפן" נערך טקס נטיעת עץ לזכרו של איתי.

אימו, ליאת, הקריאה את הבלוג שכתבה עליו בפרק של הפודקאסט "אחד ביום", הנקרא: "מגדלת כנפיים: יומן פרידה מאיתי סעדון". הפרק זמין להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים.

אביו, אייל, פתח אתר בשם "ציוצים לאיתי"- "tweetsforitay" ובו ריכז את כל הציוצים שכתב על איתי בטוויטר, בחייו לפני ואחרי נפילתו.

אחותו של איתי, מיקה, בחרה להתגייס לחיל השריון בעקבותיו. מיקה קיבלה את נשקו האישי של איתי ובטקס סיום קורס מדריכות שריון, העניקו לה הוריה את הכומתה שלו.