איתי סייף ז"ל

בנם של חיה ואברהם (רמי). נולד ביום ב' באדר א' תש"ס (8.2.2000) בירוחם. אח לאורי, שחר ונטע.

השתתף בחוגי סיירות והיה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", תחילה כחניך ובהמשך כמדריך. נהנה מהפעילויות, מהטיולים ברחבי הארץ ומההווי החברתי בתנועה. איתי היה מדריך מסור לחניכיו והם אהבו אותו מאוד. היה לו חשוב לא לוותר על אף חניך, לדאוג לכל אחד. אם למישהו היה קושי אישי, איתי תמיד השתדל לעזור ולתמוך.

טרם גיוסו למד במכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה" שברמת הגולן. הוא השתלב היטב במכינה, שקד על לימודיו, נטל על עצמו מספר תפקידי מפתח, רכש חברים חדשים ונהנה מהנופים הקסומים של הגולן.

"איתי התאפיין בשקט עוצמתי, דייקנות, יסודיות, רגישות, דוגמה אישית וצניעות רבה", תיארו אותו אוהביו, "לא 'איש של מילים' ולא הרבה לדבר סתם כי אם 'אדם של מעשים' וכשדיבר היו אלה דברי טעם ומשמעות".

במרץ 2020 התגייס לצה"ל לחטיבת "גבעתי". במהלך הטרום טירונות ניגש ועבר בהצלחה את הגיבוש לגדס"ר, גדוד סיור, אך למרות שהתקבל בחר לוותר כי ראה את האתגר האמיתי בגדודים. הוא שובץ לשירות כלוחם בגדוד "צבר". במסלול היה חייל מצטיין ומוערך מאוד, חדור מוטיבציה ונחישות להצליח במשימותיו. איתי יצא לקורס מ״כים (מפקדי כיתה) בהקצאה ישירה ופיקד על כיתת טירונים. גם לקורס קצינים יצא בהקצאה ישירה ובסיומו היה למפקד מחלקה מצטיין. איתי קיבל לידיו מחלקת טירונים מישיבות הסדר (בינישים). פקודיו כינו אותו בחיבה ׳אבא׳ – עדות לביטחון שהשרה עליהם ולתחושה שנתן להם כי הוא דואג להם ושם עבורם.

סיפר אחד מחייליו, שבהמשך היה למ"כ במחלקתו: "מה אפשר לומר על סייף. הראשון שקיבל אותי בבקו"ם, הראשון שלימד אותי להעיף הקשב, הראשון שלימד אותי להחזיק נשק ולירות, הראשון שדיבר איתי על לצאת לפיקוד והראשון ששכנע אותי לעשות את זה… יחד בנינו מחלקה מאפס, יחד כאבנו וצחקנו, יחד סבלנו ונהנינו, יחד הזענו ויחד קפאנו מקור. היו לנו ישיבות סגל עד השעות הקטנות של הלילה כי אין סיכוי ללכת לישון בלי לטפל בבעיה הכי קטנה של כל חייל, בלי פשרות, עם אהבה אינסופית לחיילים, עם לב ענק וחיוך כובש".

לאחר שנה וחצי בהן הוביל את מחלקתו להישגים גדודיים וחטיבתיים נפרדו דרכיהם בחול המועד סוכות תשפ"ד, עת חזרו חייליו לישיבה והוא היה צריך להתחיל תפקיד סמ"פ (סגן מפקד פלוגה).