אחמד אבו לטיף ז"ל

אדם טהור לב שאין מילים לתאר כמה שהוא אוהב את ארץ וצה״ל משפחה אמא בעיקר הילדה שלו שקרה לה על שם אמא שלו,

חברים שלו בהרבה ישובים בארץ הנציחו את זכרו בקירות ענק תוך כדי שציירו את העץ הנדיב וככה הם הנציחו את זכרו, הוא בן אדם ששם את החברים שלו לפניו, שכל הזמן שאל איפה הוא יכול לעזור ולתרום.

היה אדם נדיב, אפילו אפשר להגיד נדיב מידי, תמיד היה הראשון לעזור לכולם, תמיד כולם ידעו שהטלפון שלו פתוח והוא יבוא לא משנה מתי ולאיפה הוא יהיה הראשון לעזור, לא היה משנו לו דת גזע ומין, היה עוזר לכולם.

הוא לא קיבל צו 8 והוא נלחם להתגייס למילואים, היה קב"ט באוניברסיטה ופנה לגורמים גדולים שיעזרו לו להתגייס ולהיות במלחמה, היו לו תוכניות להמשיך לימודים אבל בשעת מבחן עזב את הכל בצד והלך למשימה מהרגע הראשון של ה 7.10.

אחמד אבו לטיף כתב לפני מותו:  

קוראים לי אחמד אבו לטיף, אבא למנסורה הקטנה, בת 11 חודשים.
גר ברהט כל חיי ועובד כבר שנתיים במחלקת הביטחון של האוניברסיטה.

ואני גאה להיות בדואי-ישראלי!

מבחינתי, האנשים שאני חי איתם ועובד איתם הם אחיי ואחיותיי וכולנו חיים ביחד ומכבדים אחד את השני בארץ שלנו.
אני גאה להיות בדואי ששירת בצה״ל כלוחם בגדס״ר הבדואי. זכיתי להגן ולשמור בשירות משמעותי שלא אשכח כל חיי. במהלך השירות גיליתי את העוצמות והיכולות שלי להתמודד עם אתגרים והכרתי את האנשים המדהימים שהפכו לחברים לכל החיים.

אני שמח כשיש לי הזדמנות להתחבר לאנשים בחברה שלנו ולחבר בין תרבויות. אני שמח שאני יכול להזמין את חבריי לאכול בשר ומקלובה ברהט ויכול להתארח בחצר של אנשים מקיבוץ שובל שמנגנים בגיטרה ושרים שירים של יהודית רביץ. אני שמח כשאני יכול לטייל בארץ עם חבריי ואני הכי שמח שהם לומדים ערבית, מנסים לדבר איתי בערבית ומבקשים ממני לעזור להם.

אני רוצה לספר על אירוע שקרה ב-9.10. בשעה 20:00 נסעתי עם גיסי, קווין יוסף אלהזייל (עבד גם הוא 4 שנים באבטחת האוניברסיטה וכיום הוא כבאי מוערך), לחלק אוכל לחיילים בבית קמה, בדרך לא יכולנו לפספס את ניידות המשטרה ובמקביל קיבלנו הודעות על חדירת מחבלים באזור משמר הנגב, ליד רהט. בגלל שאנחנו חמושים ומאבטחים מקצועיים קפצנו לשם מייד וחברנו לכוחות המשטרה. עזרנו בסריקה לאיתור המחבלים, בהרגשת אדרנלין ושליחות מטורפת. זה המעט שיכולנו לעשות ונפלה בחלקנו הזכות לקחת חלק בשמירה על הבית. במהרה המחבלים אותרו וטופלו על ידי המשטרה.

מאז פרוץ המלחמה שומעים הרבה על מעורבות האזרחים הערבים, לצערנו בין הנופלים יש חיילים בדואים ודרוזים, מוסלמים ונוצרים, שנפלו גיבורים בזמן ההגנה על המדינה, ואין דבר גדול מזה!
הקהילה הבדואית אבלה על הקורבנות האזרחיים שנרצחו על לא עוול בכפם – יהודים, נוצרים או מוסלמים.

ואני רוצה בהזדמנות זו לעורר את כל מי שקורא את זה! כולנו שותפים לאותו גורל ואנחנו חייבים להיות ביחד ומאוחדים.
לצערי יש אנשים שלא מאמינים בשיתוף הפעולה בין המגזרים, מנסים להפחיד, להתגרות ולהרוס את היחסים, להרוס את האמון. אל תאמינו להם ואל תתנו לזה לקרות.

באר שבע היא עיר מגוונת, בעיקר בקהילה הסטודנטיאלית. אני רואה כל יום באוניברסיטה סטודנטים וסטודנטיות עוזרים אחד לשנייה במעשים טובים ובזמן צרה, תמיד רואים את הבן אדם בצד השני.
אנחנו חייבים לשמור על הביטחון הזה והרעות הזו!
גם אני מקווה שבקרוב תחזרו לספסל הלימודים בתחושה של 100% ביטחון.