אור אביטל ז"ל

בן הזקונים של אתי ואריק. נולד ביום כ"ב באלול תשס"ג (19.9.2003) במושב חניאל שבעמק חפר. אח צעיר לאלמוג ואופק.

אור מנשה עשה את צעדיו הראשונים במושב הולדתו חניאל; בגיל שנה ועשרה חודשים עברה המשפחה לקיבוץ מרום גולן שבצפון רמת הגולן, שם גדל בנעימים. כבר כפעוט בלט כמוכשר וחריף שכל, גילה סקרנות רבה, התעניין בתחומים שונים, לימד את עצמו מחשבים, חשבון ואנגלית, והדהים את הגננות כשבגיל ארבע כבר דקלם את לוח הכפל. גם בהמשך הדרך בלט בכישוריו הריאליים, בתפיסתו המהירה, בזיכרון צילומי יוצא דופן שאפשר לו לזכור בעל פה רצף מספרים אחרי הצצה חטופה בברקוד, באנגלית המושלמת שהשאירה את כולם מאחור ובעיקר – כאוטודידקט שצריך לעשות את הדברים בדרך שלו.

את ראשית השכלתו היסודית רכש אור בבית הספר היסודי "אביטל" שבקיבוצו, וסיים את חוק לימודיו ב"בית חינוך משותף הר וגיא" שעל גדת נחל הדן בקיבוץ דפנה. סיפרה עינת, המחנכת, שאהבה את אור אהבת נפש: "אור הגיע אלינו בכיתה ט', נער גבוה, רזה וחכם; נער מצחיק עם לב גדול. היו לו הרבה חן וקסם לצד צניעות וביישנות. הוא אהב מאוד לישון. לא פעם התקשרתי אליו בבוקר על מנת להעיר אותו."

אור, כך נראה, בא לעולם כדי להפיץ בו שמחה ואהבת חינם. הביטחון העצמי, שמחת החיים המתפרצת וההתייחסות המכבדת לכל אדם הפכו אותו לדמות אהובה בנוף החברתי. ימיו היו מלאי חיוך וצחוק ולוו במפגנים תאטרליים שגרמו לסובבים אותו לאחוז את הבטן עד כדי השתנקות. "אורוש שלנו, שחקן טוב תמיד היית," כתבו הוריו, "עוד מילדותך תמיד שיחקת והצחקת. לא נשכח איך היית מתלבש בחדר, חולצה מכופתרת, מרים את הצווארון למעלה, מרכיב משקפי שמש שחורים, כובע על הראש, ובא לסלון כמו אל פצ'ינו מ'הסנדק' עם תנועות של עבריין, משמיע קולות." סדרת התצלומים במסדרון שתיעדה את מצעד התחפושות לאורך השנים לא השאירה מקום לספק לגבי החג המועדף בבית: "בכל פורים היינו נוסעים להצטלם מחופשים ב׳פוטו עמוס׳ בקריית שמונה, ומסיימים את יום הכיף במסעדה. אור אהב לאכול ב'מקדונלד׳ס' ובכל נסיעה עיניו נמשכו לשלט הגדול עם הסמל הצהוב. כל הניסיונות להסיח את דעתו ולהפנות את מבטו לצד השני של הכביש כאילו יש שם משהו מעניין רק כדי להגיע כבר הביתה, נכשלו כישלון חרוץ." בשנתו האחרונה בתיכון, התחפש עם חבריו ל"נחמן מאומנים", והחבורה כולה הסתובבה בין הכיתות והרקידה את התלמידים. "רק רצינו לעשות שמח וליהנות כמו שאור אהב לעשות," סיפר אחד מהם, "אני חושב שהוא היה מאושר."

אור היה משפחתי מאוד, אהב את הוריו ואת אחיותיו בכל מאודו והעמיד לרשותם את שלל כישוריו ויכולותיו. "כילד בכיתה א'–ב' אור הביא לי מתנה ליום ההולדת," סיפר אביו, "בקבוקון עם בושם שהכין בעצמו מפרחים בגינה, ארוז יפה בתוך קופסה מהודרת. כשגדל הפך לטכנולוג של הבית, פתר בשנייה עניינים במחשב, בטלוויזיה, התקנות, חיבורים, סידר כל דבר." על אף הפרש הגילים בינו לבין אחיותיו – חמש שנים מאופק ועשר שנים מאלמוג – הוכיח שוב ושוב כי ידע וחוכמה אינם קשורים לגיל או לתואר. "אנחנו יושבות, לומדות, מתאמצות, והוא, בלי שום ניסיון או רקע בתחומים שלמדנו, מציץ בנוסחאות וקולט מייד מה צריך לעשות. הוא אהב לעזור, ועשה זאת תמיד בצניעות, ובלי לבקש קרדיט."

החיבור העוצמתי של אור לישראליות קיבל ביטוי במישורים שונים, כמו אהבת הטיולים בארץ. "בכל שנה בגשמים הראשונים היינו קופצים למפל סער," כתבו אחיותיו, "רואים זרימה, עושים את הסיבוב הקצר, אוכלים תורמוס וחוזרים הביתה. כל הזמן דאגת לומר לנו כמה שאתה אוהב את החיים בקיבוץ והצהרת, 'זה הבית שלי לתמיד.'" אהבתו למוזיקה ישראלית הייתה היבט נוסף; הוא הקפיד ללכת להופעות, יצר פלייליסטים במגוון סגנונות, והקשיב לשירים האהובים עליו כמעט בכל רגע נתון. אהבה זו חלק עם אופק, הנפש התאומה שלו: "כשהייתי סטודנטית לא תמיד היה לי כסף לצאת להופעות, אבל את אור זה ממש לא הטריד. כשיצאנו להופעות או למסעדות תמיד היה את האח הקטן עם הלב הגדול, שאהב לשלם – שיהיה לכולנו טוב."

אור היה חדור מוטיבציה להתגייס לשירות קרבי. בצו הראשון, משהתברר כי הפרופיל הרפואי שנקבע לו נמוך, כעס והחליט להיאבק כדי להעלותו. במשך כל כיתה י"ב התייצב אצל רופאים, שלח מכתבים לכל גורמי הצבא ולא ויתר, עד שהעלו לו את הפרופיל ל-72. כששובץ לשריון, היה מאושר. "כמי שגדל על מורשת קהלני, של גדוד 77 עם סיפורי הגבורה בגולן, זאת הייתה עבורו הפסגה." כך, על רקע מגפת וירוס הקורונה, נכנס למשטר אימונים ותזונה כדי להגיע מוכן ליום הגיוס, והשיג את היעדים שהציב לעצמו.

באותה תקופה, עבד במרכול של הקיבוץ. "אור, בדרכו הצנועה," סיפרה אימו, "החליט להעביר משלוחים לכל הקשישים שבקיבוץ, ולכל מי שפחד לצאת מהבית. מבחינתו זה היה מובן מאליו, שצריך לעזור למי שקשה להם. זה היה אור."

אור התגייס לצה"ל ב-9 באוגוסט 2022, הוצב בחיל השריון והוכשר כתותחן בצוות טנק בפלוגת "מלכות חרמון" בגדוד 77 – "עוז" בעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7). גם כאן המשיך להפיץ את אורו ולפזר את קסמיו, דאג לחברים וניסה לייצר תחושה של בית. "כל מי שהיה חסר לו משהו ידע שאפשר לפנות לאור," סיפרו, "מחפשים לנשנש משהו בערב? לאור יש. צריך סיגריות? לאור יש. צריך קפה? לאור יש. זה פשוט היה הטבע שלו, לראות את האחר ולהיות בשביל כולם." על מידת השפעתו, שחלחלה גם לסגל, סיפרה קרן, מדריכת השריון: "כמה אופטימיות הוא הביא לשיעורים. היו לנו שיחות טובות ועמוקות, ישבנו לא מעט בשטח ודיברנו על החיים."

לאחר שצבר ותק, החל לשאת עיניים לעבר תפקיד פיקודי. כהכנה לכך, החליטו מפקדיו לשבצו בטנק של סגן מפקד הפלוגה. עם צוות זה ירד למוצב נחל עוז, שם תפסו לוחמי גדוד 77 את קו הגבול עם רצועת עזה.

בחגי תשרי תשפ"ד חגג אור את יום הולדתו העשרים, מלא ציפייה לקראת חלקו השני של השירות. בערב שמחת תורה התקשר למשפחה בסיום משחק פינג-פונג וסיפר כמה כיף לו. בשיחה עם אופק שיתף במחשבה לתוכנית עתידית – לעשות את "שביל ישראל" בתור "הטיול של אחרי צבא" – "כי אמרת שאתה רוצה להכיר את הארץ שלנו לפני שאתה מכיר מקומות אחרים."