אוריאל כהן ז"ל

חנה אלמנתו כותבת בטור למקור ראשון: ״מילותיי נכתבות בדמעה ובכאב, אבל אני עומדת בגאון מול רוח ההתנדבות המופלאה של אישי, אוריאל, איש חסד ענק. זכיתי לחיות לצידו ואני זוכה להרגיש עכשיו את נשמתו יחד איתי, בתוכי, כל רגע ורגע. אני מרגישה שמאדם אחד הפכתי לאחד וחצי, ולא לחצי כפי שמתבקש להגיד או לחשוב. השבת נקרא את פרשת "תרומה", שבה מופיע מושג שמאפיין כל כך את אוריאל, "איש אשר ידבנו ליבו". גם באותה השבת השחורה, הוא קפץ מיד, מתוך נדבת ליבו, עזב אותי, את בנותינו האהובות שיר (2) וליה (3.5 חודשים), השאיר מאחוריו גם קריירה מבטיחה, ונסע להילחם. גם במותו הוא הפגין את נדבת ליבו, את מסירותו הענקית לעמו. אוריאל האמין שמה שהוא עושה זו שליחות גדולה למען העם והארץ. באמצע נובמבר, יומיים בלבד לאחר שחברו האהוב נתנאל הרוש ז"ל נפל לידו בקרב, אוריאל יצא לאפטר והלכנו למסעדה שהייתה מלאה באנשים. כשנכנסנו אוריאל אמר לי "איזה יופי. המסעדה מפוצצת, העורף חזק. בשביל זה אני נלחם". והוא היה אומר לי, "המלחמה חיזקה בי את הרצון לחיות, אך אם זה קורה, זה קורה. יש לנו זכות להילחם ולא להיות כצאן לטבח". אוריאל ידע לשלב בצורה הכי כנה, מדויקת ומרגשת בין תורת ישראל, הנאות החיים ומידת החסד. לפני כמה שנים הוא פגש אדם ברחוב שלא הכיר שאמר לו שאין לו ולאמא שלו כסף לחגוג את החג הקרוב. אוריאל נתן לו שטר אבל לבחור זה לא הספיק והוא ביקש עזרה יותר גדולה. אוריאל נידב את ליבו, הלך עם הבחור לכספומט, הוציא 800 שקלים ונתן לו בלי להתבלבל. ערב אחד, חברה הגיעה אליי אך פחדה לנהוג בחזרה לבדה בלילה. אוריאל, שהיה צריך לקום למחרת בשעה מוקדמת מאוד, הציע שאסע איתה והוא ייסע מאחורינו כדי להחזיר אותי הביתה. וכך בשעה 1:00 לפנות בוקר אוריאל ליווה אותנו במכוניתו, וישן רק כמה שעות ספורות באותו לילה. אבל מבחינתו זה היה הדבר הנכון לעשות. לזרים הוא פתח את ליבו, ופי כמה וכמה לחבריו ולבני משפחתנו. בזוגיות שלנו אוריאל שם אותי תמיד ראשונה. בכל הזדמנות שהייתה לו, כולל באפטר הראשון, הוא בא עם ידיים מלאות במתנות. הוא העניק לי אינספור מתנות ופינוקים. והעם החזיר לו, ובגדול: אנחנו גרים בצור־הדסה, מקום מדהים ביופיו עם אנשים מיוחדים במינם. תמיד הרגשנו שייכות לקהילה ואהבה גדולה לשכנינו. אך מרגע שאוריאל נפל, הקהילה שלנו התגלתה במלוא נדבת ליבה, במלוא עוצמתה והדרה. המסירות, העזרה, החברות והאהבה שהרעיפו עלינו הן אינסופיות. ביתי אומנם נחרב, אך אני החלטתי להמשיך את דרכו של אוריאל בקהילה המדהימה הזו, עבור בנותיי ועבור רוחו שנמצאת כאן יחד איתנו. גם הצעירים שבחבורה מגלים אומץ לב, צעירי בני עקיבא שבאים לעזור לי כל כך הרבה עם הבנות, ואחי הקטן והאהוב, יונתן (14.5) שנמצא איתי לאורך כל הדרך במסירות ובאהבה גדולה. תודה למשפחותינו ולחברינו האהובים שעוטפים אותי בלי סוף. עולמי חרב עליי, אך אני מרגישה שיש לי שליחות חדשה ואחרת בעולם הזה. אני עוד מחפשת אחר הייעוד הזה, אבל אני יודעת שהוא קיים ואפעל לגלותו. חשוב לי למסור מסר לחברותיי לצרה, אלמנות חרבות ברזל: נכון שנידבנו את ליבנו בעל כורחנו. שאיבדנו את אהבת חיינו. ביתנו התרסק, ילדינו כעת ללא אב. אבל עם כל ההרס, יש פה משמעות ענקית. הגיבורים הגדולים שלנו, שמתו תוך כדי נדבת ליבם, בחרו בנו להיות נשותיהם, וזו גאווה גדולה! הם נלחמו למעננו ולכן חשוב שנקיים את צוואתם. חשוב שננסה להרים ראש, חשוב שנצא, נבלה, וננסה לשמוח בשבילם. לכבודך אוריאל אהובי, ובגעגוע אינסופי״.

"צריך להבין איזה חיילים שומרים עלינו": חנה איבדה את בעלה בעזה ומנסה לחזור לחיים בלעדיו

היית צנוע, ואולי לא היית רוצה שכולם ידעו כמה מסור היית מתגעגעת וגאה

אוריאל ידע לשלב בצורה הכי כנה, מדויקת ומרגשת בין תורת ישראל, הנאות החיים ומידת החסד. לפני כמה שנים הוא פגש אדם ברחוב שלא הכיר שאמר לו שאין לו ולאמא שלו כסף לחגוג את החג הקרוב. אוריאל נתן לו שטר אבל לבחור זה לא הספיק והוא ביקש עזרה יותר גדולה. אוריאל נידב את ליבו, הלך עם הבחור לכספומט, הוציא 800 שקלים ונתן לו בלי להתבלבל. ערב אחד, חברה הגיעה אליי אך פחדה לנהוג בחזרה לבדה בלילה. אוריאל, שהיה צריך לקום למחרת בשעה מוקדמת מאוד, הציע שאסע איתה והוא ייסע מאחורינו כדי להחזיר אותי הביתה. וכך בשעה 1:00 לפנות בוקר אוריאל ליווה אותנו במכוניתו, וישן רק כמה שעות ספורות באותו לילה. אבל מבחינתו זה היה הדבר הנכון לעשות. לזרים הוא פתח את ליבו, ופי כמה וכמה לחבריו ולבני משפחתנו.

חנה כהן, אשתו של רס"ר במיל' אוריאל כהן ז"ל, מתגעגעת וכואבת לבעלה שנפל במלחמה בעזה ודווקא לזכרו היא מתכוונת לחגוג את יום העצמאות 

"אני רוצה לפנות לאלמנות של המלחמה, חשוב שנרים ראש בשביל הבעלים שלנו" 
המשפחה הקימה בית כנסת לזכרו

יקב ״פסגות״ הוציא מהדורה של יין להנצחתו של אוריאל.