אוריאל ביבי

אוֺריאל היה בנם של יעל ג'וליה וציון ביבי. הוא נולד בכפר סבא ביום כ"ט בניסן התשנ"ג (20.4.1993).
בן זקונים להוריו ואח לשלהבת ואורטל.
לאחר לידת אורטל אחותו, עברו הוריו 10 שנים של ניסיונות להרות, תוך התמודדות עם הפלות מרובות. לבסוף, הגיע ההיריון שהמשפחה כולה חיכתה לו. גם תקופת ההיריון היתה מאתגרת – יעל נכנסה לשמירת היריון, ובסופו של דבר, תקופה משמעותית לפני המועד המשוער, נולד אוריאל.
על אף שנולד פג, אוריאל גדל והתפתח יפה, והמשפחה ראתה בכל התהליך נס גדול.

על אף שבני המשפחה לא הגדירו עצמם כשומרי מצוות, היה להם חיבור למסורת, ומתוך התהליך הייחודי של הלידה שלו, חשו שאוריאל הגיע אליהם בהשגחה פרטית ממש. מסיבה זו הוא התחנך במסגרות דתיות לאורך כל שנות ילדותו ובגרותו.

בשנות הגן, בשעות הבוקר הוא התחנך בגני מעיין החינוך התורני, ואחר הצהריים היה הולך ל"מורי" – ה"מלמד" התימני המסורתי, אף שהמשפחה אינה ממוצא תימני. אצל המורי הוא למד מנהגים וקריאה תימנית, ועל פיהם נהג כל חייו.
בבית הספר היסודי למד במסגרת של חב"ד, ובהמשך התחנך בחטיבת הביניים ובישיבה התיכונית "מדרשית נעם" בכפר סבא.

בנעוריו היה מתנדב מסור במד"א, וביצע משמרות בכל יום פנוי שהיה לו. אוריאל התבלט באחריותו הטבעית: הוא היה אחראי שיבוצים של המתנדבים במד"א, שימש חבר בוועד הנוער של כפר סבא ולימים נציג הסטודנטים מול סגל המרצים בלימודיו האקדמיים.
בפן החברתי היה דמות אהובה מאוד על חבריו ומוריו. הוא השרה אוירה טובה בכל מקום שבו היה, והתבלט בחוש ההומור הבריא שלו. חבריו סיפרו שהיה חבר טוב וכנה, אשר ידע להיות המקשר בין כולם.

בשנים שקדמו ללידתו, אמו יעל עבדה במפעל חינוך מיוחד, שם טיפלה בחניכה שאיבדה את הוריה בתאונת דרכים ונותרה בודדה. יעל, ובעצם כל המשפחה, אימצו אותה כבת, אף על פי שהייתה מבוגרת מההורים. כך אוריאל גדל יחד איתה, כאחות נוספת בבית. לצערם הגדול, היא נפטרה כשהוא היה בן 19. אווירת הקבלה והנתינה שספג בבית, השפיעה על אוריאל רבות בחייו הבוגרים.

עם סיום לימודיו במדרשית נועם, המשיך למכינה הקדם-צבאית "עֺצם" ביישוב נווה. שם למד שנה וחצי במסלול הכנה מקיף לשירות משמעותי בצה"ל. במכינה העמיקו בלימודי תורה בשילוב עם הכנה פיזית ומנטלית לצבא.

שירותו הצבאי:
לאחר סיום הלימודים במכינה, בחודש מרץ 2013 התנדב אוריאל לשירות בחטיבת הצנחנים, לגדוד 890.

במהלך שירותו השלים את מסלול הכשרת הלוחם, ובהמשך החל את המסלול הפיקודי בקורס מ"כים, כפי שהיה טבעי לאוריאל. בתום קורס המ"כים שירת כמפקד כיתה (מ"כ) בגדודו, ולאחר מכן המשיך לקורס קצינים. לאורך השירות השקיע אוריאל את מלוא מרצו בכל משימה שקיבל או יזם. הוא הצטיין כמעט בכל קורס בו השתתף, וזכה בתעודות הצטיינות רבות.

תפקידו הבא היה מפקד מחלקה (מ"מ) בגדוד. מתוקף התפקיד, אוריאל העמיד דרישות למקצועיות בלתי מתפשרת מחיילי המחלקה. למרות הסטנדרטים הגבוהים והתפקיד המאתגר, אוריאל היה כמפקד אהוב, אכפתי ומשפיע מאוד על חייליו.

התפקיד הבא אליו התקדם, היה סגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח). הוא היה מסור מאוד לתפקיד וראה בו שליחות גדולה. תמיד אמר שהוא רואה את החיילים שלו כמו ילדיו שלו עצמו, ועמל רבות על עיצוב, חינוך והעצמה שלהם. הוא עבד קשה כדי להוציא מהם את הטוב ביותר. היו שהגיעו כקבוצה לא מגובשת עם התמודדויות חברתיות, והוא ראה שליחות ביצירת אחוות לוחמים ורעות ביניהם.

נישואין ושירות קבע

במהלך שירותו הכיר את נחמה, פיזיוטרפיסטית ירושלמית.
נחמה סיפרה שכשהכירו, נהגו להיפגש אחת לשבועיים כשאוריאל יצא לחופשה מהצבא. כבר בפגישה הראשונה הבינה שהוא אדם מיוחד, שיש בו ערכים ועשייה שלא ראתה אצל אחרים. לאחר חצי שנה הם התארסו, וכעבור ארבעה חודשים התחתנו.

עיתוי החתונה היה מעט אחרי סיום תפקיד הסמ"פ. אוריאל יצא לחופשה ללא תשלום (חל"ת) מהצבא וכך התפנה לארגוני החתונה.

לאחר החתונה אוריאל המשיך הלאה בשליחות עבור עם ישראל, כפי שהוא ראה את התהליך האישי שלו, ויצא לקורס מפקדי פלוגות (מ"פים). מובן שגם שם הצטיין, ועם סיום הקורס קיבל תפקיד של מפקד פלוגת טירונים בבסיס האימונים החטיבתי של חטיבת הצנחנים (בא"ח צנחנים). אחרי מילוי תפקיד זה, אוריאל רצה להשתחרר, אבל למג"ד שלו היו תוכניות אחרות עבורו והוא לחץ עליו שיישאר רק לעוד תפקיד אחד. אוריאל הסכים, והיה למפקד מגמת אלון בבא"ח. בתפקידו זה, היה אחראי על קידום ו"הרמה" של אירועי החטיבה, תכנון וביצוע של קורסים, תרגילים גדולים, הכשרות וכדומה.

אחת הפעילויות הללו התקיימה בתקופת מגפת הקורונה. חטיבת הצנחנים, בהובלתו, הגיעה לבני ברק וחילקה סלי מזון; אוריאל היה הגורם הפיקודי בשטח, שקישר בין כל הגורמים, וניהל למעשה את המבצע האזרחי הזה.

לאחר שסיים את שלב הפיקוד על מגמת אלו"ן, עלו בו מחשבות על סיום הפרק הצבאי בחייו.
יחד עם זאת אוריאל הבין וקיבל פידבקים שהוא מבצע את תפקידיו בצורה מקצועית וטובה. מתוך כך החליט להישאר בצבא, במקום שבו הוא היה נצרך במידה הרבה ביותר. לכן, ככלות הכל, הוא המשיך לתפקיד שלישי של מ"פ, והפעם כמפקד הפלוגה ה"מסייעת" בגדוד 202.
אוריאל תמיד עבד קשה, אך בתפקיד הזה השקיע באופן יוצא דופן: כמעט לא ישן בלילות, כמעט לא ראה את הבית ואת המשפחה, וכהרגלו ביצע אותו על הצד הטוב ביותר.
בכל תחרות הפלוגה שלו זכתה והגיעה לרמת מקצועיות גבוהה מאוד.

אוריאל ביצע את תפקידיו מבלי לחפש כבוד. מתוך חוסן נפשי ויציבות פנימית, ידע גם להפגין הומור מול החיילים ודיבר איתם בגובה העיניים. דאג להם בפן האישי: כלכלית, חברתית ונפשית. בלילות קפואים היה מסתובב בין עמדות השמירה ומחלק לחיילים כוסות תה או מרק חם. כל לילה היה עובר בחדרי החיילים כדי לוודא שהכל בסדר עם כל אחד ואחד.

אוריאל הוציא מחייליו את מלוא יכולותיהם, לא מתוך פחד אלא מתוך הערצה וכבוד שרחשו לו.

בשנת 2021 קיבל אוריאל את אות מצטיין הרמטכ"ל.

לימודים אקדמיים

אחרי התפקיד הזה יצא ללימודים מטעם הצבא. לכאורה, בשלב זה, יכול היה להרפות מעט, אך גם כאן בחר במסלול לימודים מאתגר והחל בלימודי רפואת חירום (מסלול של פראמדיקים עם תואר) באוניברסיטת בן-גוריון. הלימודים היו תובעניים אך כהרגלו, אוריאל השקיע את כל כולו. ממוצע הציונים שלו היה מעל 90, ובתרגילים המעשיים הוא הוביל ונחשב למקצועי ביותר.
חבריו ללימודים והמרצים העריצו אותו. העובדה שהיה בוגר בגילו מרוב הסטודנטים, ההובלה הצנועה והטבעית שלו, והאור שקרן ממנו כלפי כל אדם, הביאו לכך שהוא היה עבור שאר הסטודנטים כמו אבא.
הוא הספיק לסיים שנתיים מתוך שלוש שנות לימוד.

בעל, אבא ואיש משפחה

בשנים הראשונות לאחר נישואיהם, גרו אוריאל ונחמה ביישוב הקהילתי אלקנה שבמערב השומרון. משם עברו ליישוב הצעיר שלומית שבעוטף עזה, הסמוך למשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים. הבחירה לגור בנגב, ביישוב מבודד בהקמה, נבעה מהרצון ליישב את הארץ, ומערכי הציונות שעליהם נבנה ביתם.

לאורך 4 שנים גרו בקראוון פשוט, תוך ציפייה, תכנון ובסופו של דבר בניית בית קבע ביישוב. חנוכת הבית התקיימה בקיץ 2023, חודש וחצי לפני נפילתו של אוריאל.

בשנת 2019 נולדה לאוריאל ונחמה בת בכורה, יערה. בשנת 2021 הצטרפה למשפחה גפן, אחות ליערה. שתי בנות מתוקות ואהובות. נחמה מספרת שאוריאל היה עבורן אבא נפלא, ששיחק איתן ודאג להן לכל. כל ערב כשהיה בבית, היה עושה איתן צחוקים ומקריא להן סיפורים לפני השינה. נוסף על כך, היה השף של הבית – נהג לבשל לכל בני הבית ולערוך את ההכנות לשבת.

הוא היה גם בעל נפלא, תומך, אוהב, שותף אמיתי לקשיים ולשמחות, ודאג לנחמה שיהיה לה הכי טוב שאפשר. בנוסף לכל, היה עוזר להוריו ואחיותיו בכל מה שיכל.

מסירות לתפילה וללימוד התורה

גם כאשר היה בבית בחופשות, אוריאל נהג לקום בשעות מוקדמות, לא יאוחר מ6:30 או 7:00 בבוקר. אפילו בשבתות היה משכים קום, ניגש לבית הכנסת ומצטרף לתפילה לפנות בוקר. מעולם לא ויתר לעצמו, בפרט בכל הנוגע לתפילה וללימוד תורה, שהיה יקר לליבו. היו לו פרקי זמן קבועים ללמוד עם חברים ב"חברותא". הוא לא היה מפספס, היה מחויב מאוד.
בחופשות בכפר סבא עיר הולדתו ובית הוריו, היה קורא בתורה בבית הכנסת התימני בו גדל. כל המתפללים הוותיקים חיכו לו שיגיע, למקום השמור לו. אהבו מאוד כשהיה נוכח.

אוריאל היה חבר של אמת. מדהים היה לראות איך הוא שומר על קשר טוב עם כל כך הרבה חברים, כשכל אחד מהם מרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו. לא מעט מחייליו סיפרו שהוא ממש שינה להם את החיים.

מורשתו של אוריאל היא השראה לדרך חיים של נתינה, מסירות, התמדה ואהבה ללא תנאים. הוא היווה דוגמה חיה לאדם אוהב, אהוב ואכפתי.
מקווים לזכות ולחיות לאורו של אוריאל, ולהמשיך בעשיית טוב, לזכרו.