עומר וולף ז"ל

בן הזקונים של אסנת וארנון. נולד ביום כ"ז בתשרי תשס"א (25.10.2000) בקיבוץ גבעת חיים מאוחד שבעמק חפר. אח ליובל ולרז.

עומר גדל והתחנך בגבעת חיים מאוחד, למד בבית הספר היסודי "יובלים" בקיבוץ ובבית הספר השש-שנתי "מעיין שחר" בקיבוץ עין החורש הסמוך. ילד יפה עם חיוך כובש, שלמרות שהיה מעט ביישן, גילה תמיד תכונות של מנהיג והיה המרכז וה"דבק" של קבוצת בני גילו בקיבוץ.

"כמה שאתה יפה מבחוץ, ככה עוד יותר מבפנים. עם החיוך הטהור עוד מהגן", כתבה חברת ילדות. "גדלנו כולנו ביחד. בגן, במרכזון, בנעורים, ובכל שלב כזה אתה לקחת חלק ונגעת בכל אחד ואחת מאיתנו בצורה שונה… תמיד היית נוכח, תמיד היית הלב של החבורה שלנו".

מילדות אהב ספורט והשתתף בחוגי ספורט רבים – ג'ודו, קפוארה, כדורסל, כדורגל, אתלטיקה ועוד. כנער, הפך לספורטאי מצטיין, הצטרף לנבחרת הכדורעף של בית הספר וזכה לא פעם באליפות הפינג-פונג של הקיבוץ.

בכדורגל הצטיין במיוחד, שיחק בקבוצת "הפועל 'גלי' גבעת חיים" והיה אוהד מושבע של קבוצות הכדורגל "ריאל מדריד" ו"מכבי חיפה".

בנוסף, היה חניך בתנועת הנוער "בני המושבים", ואף שימש כמדריך במשך שלוש שנים.

חלומו היה לשרת בסיירת מובחרת, אך למרות שהשיג תוצאה טובה בגיבוש לסיירות, שובץ עם גיוסו לצה"ל לגדוד 51 של "גולני" לצורך השבחת גדודים. אכזבתו הראשונית מהשיבוץ נמוגה מהר מאוד, הוא השתלב בהצלחה בין חבריו למחלקה וסלל לעצמו מסלול צבאי משמעותי, במסגרתו יצא לקורס מ"כים (מפקדי מחלקה), שימש כסמל מחלקה ויצא לקורס קצינים.

עם סיום קורס הקצינים, מונה למ"מ (מפקד מחלקה) מחלקת החוד של פלוגה ג'. תחת פיקודו, הפכה המחלקה למצטיינת ורשמה הישגים רבים, בהם המקום השלישי באליפות צה"ל בכושר קרבי והמקום הראשון בבוחן "בר-אור".

עומר היה קצין מוערך ביותר, מקצועי ומסור, שאהב את הצבא ואת חייליו וזכה גם מהם לאהבה והערכה רבה.

"החיילים שלך מספרים על המקצוענות שלך והנתינה האינסופית שלך", כתבה אימו, אסנת. "זיהית את הצורך גם כשלא ביקשו והיית שם למענם. תמכת בהם והענקת להם תחושה של בית. כמו אותו חייל שסיפר לי איך ניגש אליך ואמר לך שאין לו קומקום בבית. למחרת הגעת עם קומקום חדש ונתת לו בלי לומר מילה. החייל היה בטוח שמש"קית הת"ש דאגה לכך, אבל היא אמרה שבכלל לא פנית אליה, והוא הבין שקנית אותו מכספך. כזה היית, לא חיפשת סופרלטיבים, עשית מה שנראה לך נכון, לתת הרגשה טובה".

"בשבילנו היית דמות להערצה", כתב אחד מחייליו. "אתה חיברת בינינו כמו שאף אחד לא הצליח, בזכותך אנחנו היינו המחלקה הכי טובה בגדוד, תמיד ידעו שעלינו אפשר לסמוך ויש לנו הכי הרבה ידע".

בקיץ 2023 עומר היה אמור להשתחרר, אך אחרי בקשות חוזרות ונשנות ממפקדיו השתכנע לחתום קבע לארבעה חודשים נוספים. התפקיד האחרון שמילא בשירות היה סמ"פ (סגן מפקד פלוגה). הוא חיכה לשחרור וחלם לצאת לטיול ארוך בדרום אמריקה, וכבר רכש כרטיס טיסה ל-1.1.2024.

עומר היה אדם ערכי, נעים הליכות ואוהב אדם, מלא בנדיבות, שקט פנימי, קסם אישי וחוש הומור משובח. למרות שלא אהב להיות במרכז העניינים, מצא את עצמו לא פעם במרכז. ידע לגעת בליבם של אנשים ולהיות להם חבר אמת, ותמיד דאג לשמור, להעמיק ולטפח את הקשר עם החברים שאיתם גדל.

"הדבר שהיה לך הכי חשוב הוא שנשמור על הביחד, כולנו בקיבוץ", כתבה חברת ילדות. "תמיד חזרת ואמרת 'אתם המשפחה שלי', אף פעם לא ויתרת. גם כשנותקו קצת קשרים, לא הפסקת לנסות ולהחזיר את הביחד".

גם על המשמעת הגופנית לא ויתר כשחזר הביתה בסופי השבוע, אחרי ימים ושבועות מתישים. בכל סוף שבוע נהג להתאמן ולרוץ עשרות קילומטרים, גילה נחישות ויכולת התמדה ומעולם לא עשה לעצמו הנחות.

בחודשים האחרונים לחייו חלק אהבה גדולה עם סתיו, בת קיבוץ עין החורש. "כל החיים היינו מתחת לאף אחד של השני", כתבה. "אותו יסודי, אותה חטיבה, אותו תיכון. בקיבוצים צמודים. חמישה חודשים לפני תחילת המלחמה דרכינו הצטלבו, וכבר מהדייט הראשון שנינו ידענו שעוד ניפגש, והרבה. הייתה לי הרגשה שמצאתי את האחד".