נתנאל יעקב אלקובי ז"ל

מספר אביו, אלברט:

הגדוד שלו במילואים היה מתוכנן כגדוד הגנה על יישובי העוטף. בתכנית "המקור" של רביב דרוקר, מתואר כגדוד היחיד שגייס את כל הגדוד על דעת עצמו. תוך כדי ירידה מקרית ים לדרום, גייס את כולם, לא חיכה להוראות, חימש את כולם, ירד לדרום כגדוד אורגני ראשון וסייע שם בבלימה, בפינוי ובלחימה הקשה.

עם הזמן התחנן מהמפקדים שלו שיכנס לעזה. אמרו לו שהוא גדוד הגנה, ולא התקפה. והוא התעקש והצליח לשכנע. הגדוד נכנס לחאן יונס והצליח לבצע את המשימה בצורה הטובה ביותר. כולם השתוממו. בפעם השנייה אמרו לו להכנס לטהר שכונה. נתנאל הצעיד את כל הגדוד שלו, הצוות שהיה אחריו אמר לו "כל הזמן אתה יותר מדי קדימה, אתה לא צריך להיות ראשון". הוא אמר להם – "לא, אני המפקד אני ראשון, אם משהו יקרה, יקרה לי – לא לכם!" הפרמדיק מתאר איך כולם תופסים מחסה ורק הוא מקדימה חשוף, מעודד אותם להתקדם. בשלב מסוים הוא קם מהעמדה שלו, נכנס לבית שבו היו חיילים שלנו מטהרים את הבית. נכנס, עודד אותם וטפח להם על השכם. הוא אמר להם, "אוהב אתכם, מעריך אתכם, אתם עובדים נכון." יצא מהבית, חטף מטען ונפל, הוא ועוד שני חיילים שהיו יחד איתו.

גם ברגע האחרון של החיים שלו, הלך מתוך מעשה החסד.

נתנאל הסתובב בגדוד לפני הקרבות, הצליח לשקם את הגדוד ולחזק אותו עד שקראו לו "הגדוד של נתי". לא קראו לו מספר גדוד, אלא הגדוד של נתי. הוא טיפח את הגדוד, בנה אותו מבחינה מורלית. הכיר כל חייל וחייל. היה מסתובב ביניהם, שאל שאלות, היה מתעניין בכל חייל וחייל. על האישה, הילדים, העבודה. כל בוקר לפני שמתחיל את העבודה. היה חשוב לו כל חיל וחייל.

באוהל המנחמים, כשבאו לספר איזה ילד, איזה גיבור, איזה מצו'איסט, אמרנו לו – אולי טעיתם באוהל, על נתנאל אתם מדברים? הוא ילד שקט וטוב אבל לא מה שאתם מספרים. אבל כן, זה הילד. אנשים העריצו אותו על התכונות שבו. אנחנו אומרים שהוא נהרג מההדף של המטען. והבת שלי צוחקת על המחבל ואומרת "אתה הרגת אותו מההדף, אבל ההדף שהוא יצר אחרי מותו הרבה יותר גדול מההדף שאתה הרגת אותו."

רק אתמול הייתי בקרית שמונה, שמענו על הילד, שמענו.

הבת שלי היתה אומרת לו – נתנאל, שמור על עצמך, היינו באבל טרי, באוקטובר , כמה חודשים אחרי שאמא מתה. אמרה לו תשמור על עצמך. והוא אמר לה – תהיו חזקים, זה הזמן שלנו לתת למדינה.

השאיר לנו חמישה יתומים: ענאל, אבישג, טליה, וזוג תאומים – אביתר ואביעד. בני שלוש.

אנחנו בקשר מצוין עם אשתו הכלה שלי. מזל שהילדים כל כך קטנים שהיא חייבת לקום לטפל בהם.

נתנאל היה תמיד אחרון שיצא מאירוע, משפחתי או אחר, עד שהיה מנקה ומחזיר הכל למקום. בבית הכנסת, באירוע משפחתי בכל מקום שהיה, היה נשאר אחרון לסדר ולנקות בסוף המסיבה.

בפרקי אבות מתחילים לרוב ציטוט של רב ב: "הוא היה אומר". למה? תגיד מה צריך לעשות? לא, הוא היה אומר. הוא היה עושה בעצמו. דוגמא אישית. כך נתנאל. מרים ראש, רואה מה צריך לעשות, ופשוט עושה.

הצטרפות למיזם של המשפחה

האחיות של נתנאל האחת שרה בן שטרית גננת עם תואר שני וגם רבנית, השנייה בקורס פו"מ סג"נ במשטרה, לירז אמנו. הן רוצות מיזם חי.

בתיכון שלו, שם הכיר את אשתו שהיתה בת כיתה שלו. מקימים שם חדר שיקרא בית המג"ד.

שם ינחילו במורשת קרב, בסיוע של משרד הביטחון ומשרד החינוך, העברת הערכים שלו כמערך שיעור שבועי.

כבר נעשו כמה הרצאות לתלמידים. כבר נעשה מסע ניווטים על ידי מדריך האקסטרים שהדריך את נתנאל לפני הצבא, שמו ערן הנינג.

אנחנו מזמינים בתי ספר להקים חדר כזה להעברת מורשות קרב של בוגרים אם נפלו אצלם חלילה וגם של נתנאל. כי ההדף שממשיך אותו גדול יותר מההדף שהרג אותו!