נעם אברמוביץ׳ ז"ל

כשנועם נולדה, השם נולד איתה, היא הייתה שקטה, מתבוננת וסקרנית בעיניה הכחולות. יש אנשים שנולדים חד פעמיים ביופיים, חד פעמיים בנוכחותם, חד פעמיים במנהיגותם. נועם הייתה כזו מהרגע שנולדה, מיד האירה את העולם. אחר כך, הצטרף אל האור חיוך ענק, מאוזן לאוזן, כזה ששמור לאנשים מיוחדים. בת בכורה לאמא אדוה ואבא יוסי. כשנועם היתה בת חודש, המשפחה עברה לשנה לגרמניה. אפילו הגרמנים לא נשארו אדישים, העיניים הגדולות, החיוך שכבר אז כבש והיופי שלא ניתן להפסיק לבהות בו. זה חזר גם בגן ברחובות בו כבר ראו את כישורי הניהול שלה, כשסחפה את כל הילדים אחריה. זה המשיך בקיבוץ גבעת ברנר שם הצטרפה לכמה חברים שהובילו את הגן ואחריהם יצאו הילדים במחולות. ואז נולדו האחים עופרי, יפתח, ויובל שהסתכלו אל מודל האחות הגדולה בעיניים גדולות, ההורים עשו ככל שיכלו כדי שהאחים יהיו דבוקה אחת. אחוות אחים הייתה מאוד חשובה להם והם השקיעו מחשבה ליצור פעילויות משותפות ומיוחדות רק של האחים יחד. שיהיה להם את הביחד שלהם, שיצחקו על ההורים. שיהיה להם את החיבורים שלהם. זה עבד.

כשנועם מגיעה לתיכון כבר לא ניתן לספור את כמות החברים האינסופית, חיי החברה, מדריכה, חניכים ושתי אהבות. גדולות. הכל אצלה היה עוצמתי, בצורה שקשה להסביר במילים. לא היה לה רגע מנוחה. ממקום למקום, נעה ונדה, מפעילות לפעילות, מקבלת דברים ותמיד תמיד היא הייתה הדבק. לא ויתרה על דבר – המשפחה תמיד בראש. קודם כל דאגה לאחים, להורים, לסבים, לבני הדודים ולדודות, משם לחברים ולשאר הערוצים. לאחר התיכון נועם עברה למכינת בארי, בספר המחזור של המכינה כתבו עליה שהיא תהיה בן גוריון וראשת הממשלה. היא הייתה מנהיגה, חד פעמית, כמו מגנט שמושך אליו למן מהרגע הראשון וזה רק התעצם עם השנים.