מרדכי ״מוטי״ שמיר ז"ל

מספרת אשתו, רויטל:

זה קרה בשבת ה 7.10. מוטי היה בלימודים. גם בתקופת לימודים הוא לא היה יכול לשבת בבית. מוטי הגיע לישוב שלנו, חוות יאיר בשומרון. הכניס את עצמו לביטחון של הישוב ולכיתת הכוננות. היה אחד שיודע הכל. תמיד פונים למוטי.

התעוררנו בשבת להרבה מסרונים שהוא קיבל. היתה הקפצת של כיתת הכוננות, הוא חשב שזה אירוע בישוב, היה מאד מלחיץ. עמדה חיילת בחוץ, אמרה שיש לנו חטוף, ובדרך לבית הכנסת הוא קולט שיש אירוע גדול בדרום. אמר לי שיש לנו 2 גדודי גולני בדרום. אני עוד מביאה לו שקית חטיפים והוא מחזיר לי אותה ואומר לי אתם תצטרכו אותה יותר. מבין את הסיטואציה של מלחמה. הוא נפרד מאיתנו. לביא, הבן שלנו היה בן 4.5. מוטי אמר לו שהוא לא יחזור היום. נסע, וחזר מהר, כי לא מצא את הכומתה. הוא אמר לי "איך יידעו שאני מגולני אם לא תהיה לי כומתה". בסוף הוא גילה שישב עליה ברכב.

בדרך הוא עשה מלא שיחות ועידה דיבר עם האוגדה, עם הרבה קצינים. חילקו את כל הקצינים שהיו אז בלימודים לגדודים. אמרו להם שמי שלא חצה את בית קמה שלא יחצה. מוטי שיקר ואמר שהוא חצה כבר. חדור מטרה. הוא הגיע לצומת גילת, שם החנה את הרכב שלו ונכנס לרכב של קצין אחר. בדרך הספיק לעצור אצל ההורים באלקנה, לקחת את הקסדה והווסט ולהפרד מהם.

בצומת גילת הוא פוגש קצין נוסף שלא היה לו אפילו אקדח. בסביבות 10:00 כבר ראו הרבה דברים בדרכים. הם פגשו את מחט הנח"ל והבינו שהם באירוע מורכב. הגיעו לצומת מעון. מתחילים היתקלויות עם הרבה מאד מחבלים. מתחילים לקחת נשקים מחיילים. מהר מאד היה לו נשק ארוך. התחיל לפקד על הכוח שהגיע לשם. הגיעו עוד כמה קצינים מגדוד 51 של גולני בדרך לכיסופים, וחברו למוטי. הם הפכו להיות כח מאורגן. חוו הרבה היתקלויות, ומול עיניהם נפלו מפקדים. לאט לאט מבינים שטיהרו את הצומת. הם נסעו לכיוון הקיבוצים, סמג״ד 51 במילואים, אליה אביחי, מצטרף אליהם. הם הופכים להיות כח אחד עם 2 רכבים פרטים.

בדרך לרעים הגיעו לקיבוץ, בהתחלה נכנסו רכוב ומהר מאד מבינים שצריכים לפרוק ולנהל לחימה רגלית. נלחמו תוך הבנה של הסיטואציה. כמה שאפשר מחושב. לכל האורך סיכנו את עצמם מאד. הם חברו לרבש״ץ שהכווין אותם לכיוון ריכוז המחבלים בקיבוץ. הצליחו להתקדם ולהרוג מחבלים. באיזה שלב אליה פותח מין זיז מכיוון אחד הבתים, מקבל כדור ביד ולא יכול יותר לירות. מוטי מקבל רסיסים לפנים ובעין. הוא ממשיך להילחם. אליה התחיל לסגת אחורה וקיבל כדור באף תוך כדי נסיגה. מוטי קיבל כדור בכתף. הוריד את הווסט ואת הקסדה ונתן לאחד הקצינים שלא היה לו ציוד. הוא הסתובב ונסוג אחורה, קיבל צרור בגב מאחד הבתים ונפל במקום.

מוטי נהרג ב 7.10. אנחנו קיבלנו הודעה רק ביום שני.

הייתי מאד אופטימית עד יום ראשון בצהריים. וביום ראשון בצהרים התחלתי להרגיש שמשהו לא תקין. אמרו לנו שהוא נהרג ביום ראשון. זה היה מוזר. לא ידעו להגיד לנו מה קרה. ואז בערב הגיעה אלי אחת החברות, מישהו מהישוב היה שם. הוא ישב איתנו וסיפר לנו את כל הסיפור.

אחרי השבעה קיבלתי את המכתב שכתב כשהיה בקורס.

המכתב: ״אני רוצה להיות אדם שלם עם עצמי. שמצליח להשפיע על חברי והכלל גם מחוץ לצבא. אני רוצה לעשות טוב לחברה, להשמיע את הקול בצורה נכונה ולייצר אחדות״

למוטי היה מאד חשוב לדבר על אחדות וכל הדיבור שהיה במדינה לפני המלחמה על פילוג וסרבנות מאד הכאיס והפריע למוטי, כדרכו האחדות והדבקות במטרה היתה חשובה לו מאד.

אביו ואימו של מוטי:

בשעה 8.30 בבוקר שבת – שמחת תורה, הטלפון צלצל. על הקו היה מוטי. שבת.. טלפון….חשבנו שאולי זה קשור לרויטל שנמצאת בהריון. הוא אמר יש מלחמה קשה בדרום יש חטופים והרוגים, הציוד הצבאי שלי אצלכם באלקנה אני מגיע לקחת אותו. וניתק.

הוא הגיע תוך רבע שעה מחוות יאיר. המהירות שבא הוא נסע. (נסיעה לוקחת כ25 ד).

מתברר שהוא ידע  דברים שאנחנו עדיין לא ידענו, מוטי היה בכיתת הכוננות בחוות יאיר המקום שבו הוא גר עם לביא אורי ואשתו רויטל שנמצאת בהריון מתקדם.  בקשר הוא שמע שיש אירוע בדרום שהוא לא רגיל. שגולני חטפו מכה קשה מאוד. גדוד 13 גדוד 51. והרבה מפקדים נהרגו.

לנו הוא רק אמר יש מלחמה קשה. הוא הבין את מה שאנחנו לא הבנו אז.

כששאלנו אותו: לאן אתה נוסע? הוא אמר דרומה. אמרנו לו: זה רחב מידי תמקד אותנו יותר (כל השיחה הזאת נעשית כשאשתי רצה אחריו ואחרי הקיטבג שלו עד למכונית. כי אין זמן..) אתם יודעים אמא. רוצה לדעת פרטים. רוצה לעקוב אחריו מה שאומרים בחדשות לאחר מכן.

הוא ענה אני לא יודע. נוסע לכיוון אשקלון ואז אראה לאן צריך להגיע.

התעקשנו ושאלנו. לא אמרו לך לאן להגיע? הוא אמר: לא. לא קראו לך בצו 8? לא. ניסינו עוד לשכנע. חכה רגע. יש לך אישה בהריון בן קטן. חכה שיקראו לך. התשובה שלו הייתה : אמא את לא מבינה. די! ברכתנו אותו בברכת הבנים והוא יצא.

למוטי לא קראו. הוא בא לבד. "הנני". בלי הרבה דיבורים. כן מעשים. במכונית הקטנה עם אקדח פרטי שלו ו15 כדורים במחסנית יצא למלחמה.

הוא היה גם בהנני לנו ההורים לסבא וסבתא ועוד ועוד סיפורים.

מוטי היה איש של מעשים ולא של דיבורים. אבל הכל נעשה בצניעות ובענווה.

בקיץ (כחלק מזמן הלימודים שלו) האחרון מוטי עשה הכנה לקצינים  החדשים של גולני. חיילים שמתחילים קורס קצינים בבה"ד 1. הוא נותן שיחה קצרה לחיילים רגע לפני שהם יורדים מהאוטובוס בבה"ד 1. הוא מנצל את הכמה דקות באוטובוס ומרביץ בהם ציונות. דבקות במטרה וערכים.

המוטו של השיחה: אני נותן את כל כולי במאה אחוז והכל מתוך ענווה. גם אם זה לא בדיוק תואם את מה שאני חושב. אולי אני חושב שהדברים צריכים להיות אחרת. זה לא נתון לדיון, כרגע היישר. אני עושה מה שאומרים לי – היישר.

כלומר אני שומע ועובר מיד לביצוע בלי דיבורים אני עושה. אחרי זה אפשר לבוא ולשאול

אחרי שהיית מקום ראשון. כלומר נתת את כולך אם לא נתת את כל כולך אין לך את הזכות לדבר להעביר ביקורת, ואם נתת את כל כולך תעשה את זה בענווה בצניעות בחוכמה בנועם. מתוקף זה אנחנו באים לכל דבר.

כלומר בלי הרבה דיבורים. תעשו. ובענווה.