מעוז מורל

מעוז הוא הרביעי מבין חמשת הבנים שנולדו לפני חנה, האחות הצעירה.

תמיד היה קשה לו בלימודים בבית הספר. בכיתה א' סבל מקשיים ואתגרים בלימודי הקריאה, קשיים שליוו אותו לאורך כל שנות הלימודים. אבל הוא לא ויתר והתאמץ מאוד להצליח.

מעוז נולד וגדל בטלמון, שם מתגוררת משפחתו יותר מ-30 שנה. המשפחה עברה ליישוב ארבע שנים לאחר הקמתו והוא היה קטן מאוד אז. כמעט כל הבנים מהיישוב לומדים בישיבות תיכוניות עם פנימיה, ויש כמה ישיבות שמאוד קשה להתקבל אליהן בגלל רמה גבוהה וביקוש גבוה. לפעמים מאות תלמידים מתחרים על כמה עשרות מקומות. מעוז החליט שהוא רוצה ללמוד באחת הישיבות האלו, ויהי מה, למרות שהלימודים היו קשים לו. הוא שם לו למטרה להתקבל לישיבת "צביה דימונה", והוא היה צריך לעבוד מאוד מאוד קשה בשביל זה כבר מכיתה ז' כדי שיתאים ללימודים שם מכיתה ט'.

בניסיון הראשון הודיעו לו שהוא ברשימת המתנה. אחרי כמה שבועות, בערב פסח, ראש הישיבה התקשר לספר לו שהוא התקבל. זה היה אחד הימים המאושרים בחייו. מעוז שמח לא רק על ההישג, אלא בעיקר על הדרך – הוא עבד קשה, לא ויתר לעצמו, וזה משהו שהוריו מספרים שאפיין אותו ככל שהתבגר.

אחד הדברים שבאו לו בפחות מאמץ היה ספורט. במשך שש שנים התאמן בקונגפו, השתתף בתחרויות וזכה בפרסים. כבן למשפחה אמריקאית התחבר לפוטבול אמריקאי וכילד השתתף בליגה מקומית של הענף. עוד ביסודי מונה לקפטן הקבוצה והביא אותה לאליפות אחרי שלוש שנים.

למעוז היתה קבוצת חברים קרובה והדוקה מאוד שנשאה צמודה מאז שהיו ילדים. הוא אהב מאוד לטייל, איתם אבל גם לבד.

בלמודים בישיבה עשה בגרות מלאה, עבד קשה מאד והצליח בצורה מעוררת התפעלות כי לא היה לו קל. עם סיום הלימודים בישיבה התיכונית הרבה מהחברים הלכו לישיבת הסדר לפני הצבא. זה מסלול נפוץ שבדרך כלל לא קשה להתקבל אליו. מעוז החליט על מקום מסוים שבדרך לשם צריך להיבחן בגמרא, וזה היה מקצוע שהוא התקשה בו. אבל זה מה שהוא רצה, אז הוא נבחן בגמרא. הרב ראה שהוא מאד חלש וניסה להניא אותו מללמוד שם. משפחתו מספרת שהוא אמר לו "אצלנו לומדים ביום ובלילה גמרא, ולך יהיה קשה מאד". זה בעצם אמירה שאומרת – לא התקבלת. הוא לחץ ולחץ ודיבר עם אנשים, והתקבל בסוף, אבל אז הקושי רק התגבר – הרי למדו גמרא יום ולילה, וזה היה המקצוע הכי קשה עבורו.

ומעוז כמו מעוז, התמודד. הוא דאג שיהיו לו חברותות, שיהיה לו עם מי ללמוד כדי שיוכל להתקדם. הוא לא היה מבין, וחזר וקרא וחזר וקרא שוב ושוב ושוב, עד שהבין. שורה שורה, ככה היו עוברים איתו. והוא לחם כדי להבין את הדבר הזה. הוא לא ויתר, כל יום במשך שנה, לא ויתר עד שהבין.

אחרי שנה וחצי בישיבת ההסדר הוא התחיל להרגיש שהוא לא נותן עד הסוף, שקשה לו לשבת ולהתרכז. ועבור מישהו שחשוב היה לתת לתת כל יום, כל היום, את כל מה שיש לו, זה אומר שהוא לא יכול להמשיך. אז הוא החליט לעזוב את מסלול ההסדר וללכת לצבא. אחרי גיבוש הוא התקבל לסיירת צנחנים.

במישור החברתי זה היה שינוי משמעותי עבור ילד שגדל כל חייו במסלול דתי ופתאום הגיע לסביבה שהיתה חילונית ברובה. זה איתגר אותו בהתחלה, אבל  גם בזה הוא עמד מאוד יפה. הוא הצליח להתחבר לכולם, כולם אהבו אותו, ומאד כיבדו אותו כי הוא היה מיוחד בערכים שלו ודבק בהם גם כשהם היו קצת מוזרים בעיני הסביבה. למשל, בגלל הדבקות הדתית שלו, בכל השנים לפני הצבא לא היה לו טלפון חכם. ולמרות שאי אפשר להיות בצבא בלי האפליקציות, הוא לא רצה. התעקש להתחיל בלי, ורק אחרי שנה בסוף קנה. איך הסתדר? הסתדר. כי זה היה לו חשוב.

כנער, היה עובד בחופשות הקיץ בגינון אצל קבלן ציבורי. זו עבודה פיזית קשה מאוד, גם לנער בריא וחסון. הרבה נערים מתחילים ונושרים. הוא לא. הוא מאד אהב את זה. אמנון, הבוס שלו, מספר שהיה אמנם עובד יומיים-שלושה בשבוע, אבל בכל אחד מהם היה נותן 13-14 שעות, ושמעוז של הצהרים היה נמרץ כמו מעוז של 7:00 בבוקר. גם כשנקרעו לו הנעלים פעם אחת, נשאר עד סוף היום, קשר שקית ניילון לנעל והמשיך.

כשסיים מסלול בסיירת שובץ כמאגיסט. המאג מאוד כבד. אף אחד לא רצה אותו. גם הוא לא רצה, אבל נתנו לו כי בטירונות היו 4 מאגיסטים והוא היחיד ששרד כל הזמן. כי מעוז אף פעם לא ויתר. 95 ימים לחם בעזה עם המאג. הוא כל כך היה מזוהה איתו שחבריו לצוות כינו אותו "מאגוז", הלחם של שמו והמארג.

בישיבות צוות, כשכולם יושבים עם המפקדים, הם נהגו "לאוורר" טענות שיש להם אחד נגד השני בפורום בטוח ומכבד. עודדו אותם להציג את הדברים כדי לשחרר לחץ ולגבש. מעוז לא היה מוכן לעשות את זה. הוא הרגיש שזה לא נכון להגיד בצורה פומבית ולבייש מישהו. מפקדו של מעוז סיפר שהוא אמר שאם יש לו בעיה עם מישהו מהצוות הוא יגיד לו, לא ידבר על זה בצורה פומבית.

מעוז תמיד עזר לחבריו לצוות ובכלל אהב לעזור לאנשים. כשהיו חוזרים מהשטח היתה משאית שהחזירה את כל הציוד. בדרך כלל כשחוזרים כולם עייפים מאד והדבר הכי קשה זה לפרוק את הציוד מהמשאית. זה קשה לכולם, ובהתמודדות עם הקושי הזה מתגלים שלושה סוגים של אנשים: יש אנשים שמוצאים את הדרך לא להיות שם, יש כאלה שלא יעלמו ויעזרו קצת, ויש כאלה שיעלו על המשאית החמה, יקחו את כל הציוד, ויפרקו אותו למטה. מעוז תמיד היה במשאית.

חברים סיפרו שכשהיו מקבלים תורנות מטבח עם מעוז הם היו מבסוטים כי הוא היה עובד כמו חמישה אנשים וחוסך להם מאמץ. כשהיו שמירות של 20 דקות, וכל אחד היה צריך להעיר את מי ששמר אחריו, כל הצוות גילה בבוקר שאף אחד לא העיר אותם. התברר שמעוז שמר שלוש שעות לבד במקום להעיר את כולם.

מאז שהיה נער, וגם במהלך השירות הצבאי ואפילו תוך כדי השהות בעזה, בכל פעם שלמעוז היו חמש דקות פנויות הוא היה פותח את "מסילת ישרים", ספר ההגות היהודית המפורסם ביותר של רמח"ל. כשמשפחתו היתה יוצאת לטיולים ארוכים בטבע, כמו שהוא אהב, בעצירות למנוחה כולם היו עוצמים עיניים, והוא פותח את "מסילת ישרים". היום, כחלק מהנצחתו, מאות אנשים לומדים חמש דקות, פעמיים בשבוע, את "מסילת ישרים" שעוסק בעבודה על המידות כדי להיות אנשים טובים יותר.

הוריו של מעוז מספרים שכשנכנס לעזה, לא דיבר איתם כמעט בכלל. לא שיתף על האנשים או על הפעילות. לא היה דברן.

בשבעת השבועות הראשונים לכניסתו לעזה לא היו לחיילים טלפונים והם שוחחו איתו רק פעם אחת, בסבב הראשון של עסקת השבויים כשהיתה הפסקת אש. הם התקרבו לגבול ושם נתנו להם להתקשר להורים. בפעם נוספת נתנו להם להקליט הודעות בווטסאפ שנשלחו למשפחות. מעוז, שכאמור לא היה דברן, הקליט בתמציתיות: "הי ממי, זה מעוז, הכל סבבה איתי. זהו, עדכנתי".

בשמונת השבועות שלאחר מכן היו ליחידה שלו הרבה היתקלויות. חבריו לצוות סיפרו ושהוא היה חייל מאוד אמיץ, לא פחד, גם כשלחם מטווח קצר מאוד עם מחבלים. חודש לפני שנהרג היה בהיתקלות מאד רצינית שבה נהרג חייל מיחידה אחרת. כדורים שרקו מעל ראשו והוא תפקד בצורה יוצאת מן הכלל. באומץ, בלי להתלונן.

אחרי שנהרג מצאה משפחתו מחברות שהיה כתוב עליהן "פרטי, לא לפתוח". התברר שהוא היה כותב לעצמו רשימות. מה היעדים שלו ואיך להגיע אליהם, בטווח הקצר והארוך. מה הוא רוצה לעצמו למחר, תובנות ליום הולדת 20, מה הוא רוצה לדבר עם הרב, תכניות לעתיד, מה הוא מצפה מעצמו בתור מאגיסט כדי להיות המאגיסט הכי טוב שהוא יכול להיות. היעד הראשון שכתב: "בגלל שהכלי כבד לא לעכב אחרים, לא להתייאש, לא להתלונן, ואם אפשר לעזור לאחרים".