ברהנו קאסיה

ברהנו נולד באתיופיה בכפר קטן, והיה בן הזקונים במשפחה – הצעיר מתוך שמונה אחים ואחיות.
כבר בילדותו התגלה בו אור פנימי ותחושת שליחות שהלכו איתו לאורך כל חייו.

המסע שלו לישראל היה סיפור של נחישות: משפחתו חיכתה למעלה מעשור לעלות לארץ. בגיל 3 עזב ברהנו את הכפר ויחד עם משפחתו עבר לגונדר, שם המתינו עוד שנים רבות כדי להגשים את החלום – לעלות לארץ ישראל.

כאשר עלו סוף סוף לארץ, גרו במבשרת ציון במשך שנתיים. שם עברו תהליך התאקלמות לא פשוט, במיוחד מבחינת השפה.
אבל ברהנו, אפילו כילד קטן, התמודד עם הכל בבגרות מעוררת השראה – למד עברית במהירות, השתלב במהירות ובחינניות בסביבה החדשה, והפך לחלק חשוב ממנה.

במהלך שנות הלימודים למד תחילה בבית ספר הראל, ובהמשך בבית ספר “עמית דביר”.
בתקופת הקורונה, ברהנו הפגין אחריות גדולה – גם בלימודים וגם כלפי משפחתו. הוא היה לומד לבד בבית כדי להשלים את כל החומר, רק כדי לא להישאר מאחור – והכל, תוך שמירה קפדנית על הוריו המבוגרים, כדי לא לסכן אותם במחלה.

לאחר סיום הלימודים, ברהנו התגייס. את הרצון לשרת ביחידה קרבית – הוא נשא בליבו עוד הרבה קודם.

מה אפיין אותו כנער?

חכם, חרוץ, רגיש, נחוש. ילד עם לב זהב, חיוך רחב ורצון תמידי לעשות טוב בעולם.

מה הוא אהב לעשות?

ברהנו היה מאוד קשור לאחייניו, אהב לבלות איתם זמן איכות ולשחק איתם. הוא היה “שרוף” עליהם, תמיד דאג להם ונתן להם את כל האהבה.
מעבר לכך, ברהנו אהב מאוד את הטבע, והיה נהנה לטפח קשר עם הסביבה ולחוות את המרחבים הפתוחים.
בנוסף, ברהנו היה חובב אנימה, במיוחד סדרת האנימציה “וואן פיס”, שליוותה אותו במשך שנים והוא היה נלהב לדבר עליה עם חבריו.

חלומו:

להיות לוחם בסיירת גבעתי.
כשהחלום לא התגשם מיד – הוא לא קיבל את זה. במשך שבוע שלם נלחם בבקו”ם כדי שיתנו לו הזדמנות נוספת – עד שהצליח.
בסוף, הוא התקבל ליחידה, סיים את ההכשרה בגאווה, וקיבל את הכומתה שכל כך רצה.

מה הניע אותו להיות לוחם קרבי?

אהבת הארץ, אמונה בצדקת הדרך, ותחושת שליחות נדירה.
המשפט שאהב לומר – “מציאות היא שגיאה, חלומות הם אמת” – מלווה את דרכו גם היום.

איך נזכור אותו?

נפיץ את אורו בכך שנעזור לאחרים.
נמשיך את דרכו בחיוך, באמונה, באחריות כלפי ההורים והעם.
נזכור אותו דרך האהבה שלו לארץ, העקביות, האופטימיות והאמונה שלא מוותרים על אף חלום.

כמו שאמר:
“אופטימיות היא סוג של אמונה, והיא ההפך מפחד.”

חבריו אומרים עליו:
“אחרי ברהנו אי אפשר היה שלא ללכת. מי שהיה איתו – ידע מה זו עוצמה שקטה.
חיוך אחד ממנו היה מדליק את החדר כולו. הוא היה חבר שתמיד העלה את כולם למעלה, והנוכחות שלו הייתה כמו אור שלא מכבים.