אילי גמזו ז"ל

אליזה ושמואל, הוריו של אילי, מספרים:

נולד בבית חולים קפלן ב 20.10.02. אח לליאל בן 24 וליעם אהרון בן 16.5. אילי היה אמצעי. הוא נהרג 13 יום לפני יומולדת 21.

אילי למד בבית ספר בראשית במושב בית אלעזרי. האב היה בקבע בתל נוף, תפקיד שחייב אותו לגור בבסיס. שם למד עד כיתה ה', בכיתה ה' כשפרש האב מהצבא, עברו לגור באשדוד. למד שנה אחת בבית ספר קשת, ואחר כך עבר למקיף ט׳ באשדוד. בכיתה י"א אילי אמר שהוא רוצה ללמוד ספרות. חיפשנו לו מכללה והגענו למקום שנקרא מכללת סרג'יו, בראשון לציון, ושם הוא למד ספרות אחר הצהריים.

אילי היה שחקן כדורגל, שיחק במכבי עירוני אשדוד בנערים ובנוער. במשך 3 שנים ברציפות הם לקחו אליפויות. הוא החליט שהוא מפסיק לשחק כדורגל כי הוא רוצה להיות לוחם.

את מסלול הלימודים שלו, אילי סיים במסלול טכנאים. למד י"ג. הוא רצה להתגייס להיות לוחם. היה אמור להתגייס למערכך הטכני של חיל האויר, ובאיזה שלב בא אלינו אמר לנו שהוא לא רוצה להמשיך ללמוד, אמרנו לו – מה זאת אומרת, אתה מחליט לבד? והוא אמר לי, כן. אני בן 18, אני רוצה להתגייס להיות לוחם. לא היתה לנו ברירה. זה היה רצונו. הסתבר שהוא סיפר לחברים כל הזמן ולנו סיפר רק כשהחליט לעזוב את הלימודים

ילד שידע לעמוד על עקרונותיו. הכל היה ברור לו, גם מה יקרה איתו אחרי השירות.

אילי התעקש להיות לוחם. התגייס לצנחנים באוגוסט 21. הוא רצה מאד מאד להגיע לגולני, אבל הגיסה של אליזה אמו היתה ראש מדור לוחמים בצה"ל, ואמרה לו שאין הקצאות. "אני לא יכולה לעזור. אין הקצאות לגולני, לא יהיה גולני. תחליט מה אתה רוצה". אילי ביקש צנחנים. הגיע לצנחנים אחרי הגיבוש. תוך כדי הטירונות הוא התחיל לעבור גיבוש לסיירות. אחרי יומיים נפצע בברכיים ופרש. התנאי שלו היה להמשיך בצנחנים. הגיע לגדוד 890. זה גדוד כמו להיות גולנצ'יק.

אילי עבר את כל השלבים. היו לו נתונים גבוהים ללכת למ"כים ולקצינים. הוא לא רצה. רצה לסיים 3 שנים, ללכת לטיול הגדול וללמוד הנדסת חשמל ואדריכלות פנים-חוץ. זה היה החלום.

תוך כדי השירות היה מספר את כל החברים שלו, הוא סיפר כל כך טוב כך שהסמג"ד, היה מוריד אותו מעמדה ומבקש שיספר אותו, הסכים שרק הוא יגע לו בראש.

היו לו ערמות של חברים. לא הכרנו את כולם. רק אחרי שנהרג הבנו כמה הילד הזה היה אהוב ומחובר לאנשים. במהלך השירות התחבר מאד מאד למנו המ"פ, שלקח אותו תחת חסותו בחפ"ק. אילי נלווה אליו לכל מקום. כשמנו הפך להיות מ"פ טירונים בבא"ח צנחנים, הוא הציע לו להצטרף אליו ובלי קורסים, אילי השתלב בצוות הפיקוד. הוא היה מחזק כושר גופני לצורך בוחן בר-אור למי שלא הצליח פעם ראשונה. היה לוקח על עצמו כל מיני מטלות לחזק את החיילים.
לקראת הסוף אילי רצה לחזור לגדוד ולחבר'ה הותיקים. זה היה שבועיים-שלושה לפני שסיים עם הטירונים, ואז הגיע ה 7.10.

ה 7.10 תפס אותו בבית. חמישה חודשים לפני כן נפטר סבא שלו. אני לקחתי על עצמי לא לנסוע בשבת ,לומר קדיש ולהתפלל 3 פעמים ביום. כך היה גם בשבת של ה-6.10. סיימנו לאכול ארוחת ערב. אילי היה שקט.

כשהיה בא לחופשות הינו מגיעים לבית חולים לסבא, שהיה במצב סיעודי. היינו מורידים אותו לכיסא גלגלים ואילי היה מספר אותו ומסדר לו את הזקן. היה לו קשה מאד לראות את סבא במצב סיעודי. היה יוצא החוצה ומתפרק.

אומרים שאדם יודע 40 יום שהוא הולך למות.

כך היה עם אילי. היו ימים מוזרים אבל לא חשבנו על זה.

בתקופה הזו הוא דיבר לא יפה. ממש לא אופייני לו. הטונים והגישה, זה לא היה הוא.

במוצאי יום כיפור, הם תגברו קו בראש הנקרה. אבא חזר מבנית הסוכה אצל אמא שלו, ופתאום ראינו את אילי מגיע בהפתעה. בא לומר מזל טוב ליומולדת של אבא.

כשהוא היה בבית ספר לצניחה בתל נוף, צלצל וביקש שווארמה. הבאנו לו שווארמה ושתיה, ותוך כדי שאכל, שאלתי אותו אם אפשר לומר לו משהו בלי שיפגע. אמרנו לו שצורת הדיבור שלו לא יפה בזמן האחרון, הוא התפרץ בבכי. הוא אמר לי, אין לי חברים, אני מרגיש בודד. ואז השתחררה לו מועקה. ישבנו דיברנו איתו. הוא חיבק את אמא ואותי ואת אחיו ליעם מאד חזק ונכנס לבסיס.

ביום שישי אמא של אילי אופה חלות, אמרתי לה בואי נעשה שניצלים, מטבוחה, ונכין לו סנדוויצ'ים.

ביקשתי ממנו שיעשה רשימה של כל מה שרוצה, שכביכול יש לי חבר ב"כוורת" ואני יכול לארגן לו הכל. הלכנו קנינו, והגענו עם הרכב. הוא חשב שליח של כוורת הגיע, ומצא אותנו. היה לו קצר קטן עם מנו המ"פ, שלחתי איתו סנדוויץ' של אמא.

עמוד אינסטגרם לזכר אילי הי״ד